ההבטחה האלוהית נועדה להפיג את החשש העמוק של העם בגלות, הסבורים כי קיבוץ פזוריהם מכל קצוות הארץ הוא דבר בלתי אפשרי [מלבי"ם]. ה' מרגיע את העם ומבטיח כי כשם שהציל אותם בעבר מידי סנחריב, כך הוא עתיד להושיע אותם בימות המשיח [רד"ק, צאינה וראינה].
הפרשנים נחלקו לגבי היקף הקיבוץ הגיאוגרפי. הגישה המרכזית רואה בכך הבטחה לקיבוץ גלויות מכל כנפות העולם [רד"ק]. מנגד, יש הסבורים כי ההבטחה מתייחסת ספציפית לגלות בבל. כיוון שמלכות בבל הייתה עצומה, ישראל נתפזרו בתוכה בארצות רחוקות מאוד זו מזו, עד שהדבר נחשב כאילו התפזרו בכל העולם [שד"ל]. לפי גישה זו, המילה מִמִּזְרָח מכוונת לבבל, ואילו וּמִמַּעֲרָב מכוונת למצרים ואשור [אבן עזרא].
עיון מדוקדק בפסוק מגלה הבחנה בין אופן החזרת הגולים ממקומות שונים. מִמִּזְרָח מתייחס לעשרת השבטים שגלו לשם. מכיוון שהם יושבים יחד במקום אחד ואינם מפוזרים, אין צורך "לקבץ" אותם אלא רק להביאם לארץ ישראל, ולכן נאמר אָבִיא. לעומת זאת, שבטי יהודה ובנימין שגלו למערב נתפזרו לכל עבר, ולכן הם זקוקים לפעולת איסוף של ממש, ועליהם נאמר אֲקַבְּצֶךָּ [מלבי"ם] (האות כ' במילה זו מנוקדת בדגש חזק [מנחת שי]).
הבדל נוסף נעוץ בשימוש במילים זַרְעֶךָ לעומת הפנייה הישירה אֲקַבְּצֶךָּ. עשרת השבטים גלו בשלב מוקדם מאוד בהיסטוריה, ולכן בלתי אפשרי שהגולים עצמם יחזרו, אלא רק צאצאיהם – ועל כן נאמר זַרְעֶךָ. אולם גלות יהודה התרחשה מאוחר יותר, ולכן היה סיכוי שהגולים עצמם ישובו, ולכן ה' פונה אליהם ישירות במילה אֲקַבְּצֶךָּ [מלבי"ם].
למילה זַרְעֶךָ ניתנו משמעויות נוספות: היא מבטאת הבטחה רכה לפיה ה' ינהל ויוביל אפילו את הילדים הקטנים בנחת ובשלום לארץ ישראל [רד"ק, צאינה וראינה]. כמו כן, מכיוון שהנבואה נאמרה לדור שלא יזכה לראות את הגאולה בחייו, ההבטחה מופנית לדורות הבאים שייוולדו [רד"ק].
לבסוף, הפנייה הישירה במילה אֲקַבְּצֶךָּ (אותך עצמך) טומנת בחובה רמז עמוק לתחיית המתים – הבטחה שאותם אנשים שחיו באותו הדור וגלו, יקומו לתחייה ויזכו לשוב לארצם [רד"ק].