הגאולה העתידית אינה מגיעה לעם ישראל בזכות מעשיהם הטובים או תפילותיהם, אלא כחסד אלוהי למען שמו של ה'. הנביא עורך חשבון נפש נוקב עם העם על התרחקותם הרוחנית, ומדגיש כי התשועה תבוא למרות חוסר ההשקעה מצידם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לביאור המילים וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב היא שהעם פנה לעבודת אלילים וזנח את הפנייה לה'. לא זו בלבד שהם עבדו אלילים, אלא שהם שכחו את ה' לחלוטין ואפילו לא שילבו אותו כטפל לעבודה הזרה [צאינה וראינה]. עם זאת, ישנה מחלוקת לגבי התקופה אליה מכוונת התוכחה: יש הסבורים כי מדובר על תקופת המלך אחז שבה הופסקה עבודת המקדש [אברבנאל], אחרים טוענים כי מדובר על חוסר התפילה של העם בזמן גלות בבל [אבן עזרא], ויש הטוענים כי התוכחה מופנית דווקא לעולים מגלות בבל, אשר לא נותרו נאמנים לה', נשאו נשים נכריות והזניחו את עבודת המקדש [שד"ל].
מבחינה לשונית ורוחנית, השימוש במילה אֹתִי ולא במילה "אלי", מלמד על נתק עמוק. גם אם העם התפלל, הם לא קראו לה' עצמו שיבוא אליהם, שכן עוונותיהם יצרו קיר מבדיל בינם לבינו [מלבי"ם]. יתרה מכך, תפילה שנעשית ללא כוונה או מתוך זלזול, כגון רמיזה בעיניים או תנועות ידיים במהלכה כתחליף לדיבור, נחשבת כאילו האדם כלל לא קרא לה' [צאינה וראינה]. חוסר הפנייה לה' בלט במיוחד לאור העובדה שהעם לא זעק אליו אפילו בעתות צרה ומצוקה [רד"ק, אברבנאל].
ביחס להמשך, כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל, מסבירים רוב הפרשנים כי העם התעייף ונלאה במהירות מעבודת ה', והתייחס לקיום המצוות כאל טורח ומשא כבד. גישה שונה מפרשת את המילה כִּי במשמעות של "כל שכן" או "שמא": לא רק שלא קראת לי והתפללת, קל וחומר שלא התייגעת וטרחת עבורי [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. פירוש נוסף הופך את כיוון היגיעה, וטוען כי לא העם התעייף, אלא שהעם הוא זה שהוגיע והתיש את ה' בעוונותיו ובעבודת האלילים שלו [רד"ק]. מעבר לכך, יש כאן תובנה פסיכולוגית: עצם תחושת העייפות והטורח בעבודת ה' מעידה על כך שהאדם אינו באמת קורא אליו, שכן יגיעה כזו זרה למהות הקשר עם ה' [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים גם על ההבדל בין השמות יַעֲקֹב לבין יִשְׂרָאֵל. בעוד שהשם יעקב מסמל את פשוטי העם, השם ישראל מייצג את הגדולים והחשובים באומה, שגם הם ראו בעבודת ה' טורח [מלבי"ם]. ברובד נוסף, השם יַעֲקֹב רומז לאדם שאינו עוסק בתורה, מלשון עקבה ופחיתות, ולכן אינו קורא לה', ואילו יִשְׂרָאֵל, כאותיות ישר-אל, הוא מי שמתייגע ועוסק בתורה בכוח גדול [חומת אנך].
בסופו של דבר, היגיעה והטורח שנגזרו על העם בעולם הזה, כגון הציווי המורכב לבנות את המשכן, נועדו לשמש ככפרה על חטאים קודמים כמו חטא העגל, שבו פנו לעבודה זרה במקום לקרוא לה'. כאשר העם עושה את רצון ה' מלאכתו נעשית על ידי אחרים, אך כאשר מתרחקים ממנו, נדרשת יגיעה עצמית רבה [אהבת יהונתן].