הבורא מזמין את האדם למעין עימות משפטי, בדינמיקה יוצאת דופן שבה השופט העליון מבקש מהנשפט להציג את טענותיו. על רקע תחושת כפיות הטובה של העם, ששכח כי ה' אינו זקוק לקרבנותיו ואינו מטריח אותו לשווא [אדרת אליהו], הפנייה האלוהית מציעה הזדמנות לבירור נוקב, בין אם מתוך תוכחה ובין אם מתוך רצון עמוק לזכות את האדם בדין.
בקריאה הַזְכִּירֵנִי, ה' פונה לאדם בלשון בני אדם, כחבר המזכיר לחברו דבר מה ששכח. הוא מבקש מהעם להזכיר לו את זכויותיהם, את תגמולי העבר המגיעים להם או לאבותיהם, או להציג מעשים טובים שאולי נשכחו [רש"י, רד"ק, שד"ל, מצודת דוד]. ייתכן גם שהקריאה מופנית כלפי טענה סמויה של העם, כאילו לא חטאו והוגלו מארצם בחינם [אבן עזרא]. מיד לאחר מכן מגיעה ההזמנה נִשָּׁפְטָה יָחַד, שמשמעותה קריאה לעמוד יחד למשפט ולערוך בירור משותף כדי לראות עם מי הדין והצדק [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
כדי לנהל את המשפט, ה' מציע: סַפֵּר אַתָּה תחילה את טענותיך, לְמַעַן תִּצְדָּק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן שימוש בכלל הידוע ולפיו הראשון שמציג את דבריו בבית המשפט יוצר את הרושם הראשוני ונשמע צודק. ה' מעניק לאדם את זכות הדיבור הראשונה כדי לתת לו יתרון בדין, אך באותה נשימה רומז לו מציאות מורכבת יותר: גם אם האדם ידבר ראשון ויציג את טענותיו, הוא לא יוכל באמת להצטדק מול ה', שכן הוא לעולם לא יוכל למנות את כל חטאיו או להקיף את כל הטוב והחסד שה' עשה עמו [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. למעשה, העבר רצוף בחטאים ולא בצדקות [שד"ל].
לצד זאת, ישנם פרשנים הרואים בהזמנה לדבר ראשון הזדמנות אמיתית לזיכוי בדין, אך מכיוונים שונים לחלוטין. גישה אחת מסבירה כי ה' הוא גם העד וגם בעל הדין. על פי כללי המשפט, אדם המודה בקנס מעצמו לפני שבאים עדים נגדו, פטור. לכן, ה' מפציר באדם לספר ולהתוודות על חטאיו מרצונו החופשי, עוד לפני שה' יעיד נגדו וישפוט אותו, וזאת כדי שיזכה לפטור ולכפרה [אהבת יהונתן]. מנגד, גישה אחרת מציגה חסד אלוהי מוחלט: ה' מבקש מהאדם להעלות כל טענה או זכות קטנה שיש לו, משום שהוא פשוט רוצה שהאדם יצא זכאי. ה' מבטיח שלא יזכור את החטאים, ומוכן אפילו להחריש ולהתעלם מכך שביכולתו להוכיח את ההפך הגמור, ובלבד שלאדם תהיה טענה כלשהי שתאפשר לו לזכות בדין [מלבי"ם].