נבואה זו מציגה את ה' כגואל ישראל, אשר מכוון את מהלכי ההיסטוריה ומשפיל אימפריות אדירות למען עמו. הכתוב קושר בין גאולות העבר, כיציאת מצרים שהייתה למעלה מדרך הטבע, לבין גאולת בבל שהתרחשה בדרך הטבע, כהוכחה והבטחה לגאולה העתידה ולקיבוץ הגלויות [מלבי"ם, אברבנאל].
המילים לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה זוכות למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בבשורת גאולה: ה' שלח את כורש מלך מדי ופרס להחריב את בבל ולהוציא משם את ישראל [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי ה' מיהר כל כך לגאול את עמו, עד שהדבר מתואר כאילו שלח שליח, או ששלח את שרו של ישראל ממרום אל בבל [אבן עזרא, רד"ק]. מנגד, קיימת מסורת פרשנית ומדרשית עמוקה הקוראת את המילה כ"שולחתי", ומלמדת שכביכול השכינה עצמה גלתה לבבל יחד עם ישראל כדי לשאת עמם בעול הצרה [מנחת שי, רד"ק]. גישה שלישית רואה במילים אלו תיאור של הגלות עצמה, ומפרשת כי בגלל חטאי העם, ה' הוא ששלח אותם לגלות בבבל [רש"י, שד"ל].
הביטוי וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים מוסבר בכמה אופנים שונים. יש המפרשים כי ה' ישבור את בריחי שערי העיר בבל ויפתח את גבולותיה, כדי לאפשר לגולים לצאת לחופשי [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. אחרים מסבירים את המילה מלשון בריחה, דהיינו שתושבי בבל יברחו בבהלה מפני צבא כורש [רד"ק]. קבוצת פרשנים נוספת קושרת את המילה לים, ומסבירה כי מדובר בספינות המונעות על ידי הרוח, או במשוטים מעץ המכוונים ומנהיגים את הספינה [מצודת ציון, רש"י]. פירוש מדרשי ייחודי קורא את המילה מלשון "ריחיים", ומתאר כיצד נבוכדנאצר הכריח את בחורי ישראל לשאת אבני ריחיים כבדות על גבם כשהוריד אותם לגלות [מנחת שי].
באשר לסוף הכתוב, וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם, הפרשנים מסבירים כי הכשדים, שהם אנשי בבל, יורדו ויוגלו באותן ספינות שבהן נהגו לשמוח ולחגוג [רש"י, אבן עזרא], וקולות השמחה והחגיגה שלהם ייהפכו לקולות של צעקה, בכי ויללה [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, מצודת דוד]. לעומת פירושים אלו המתארים את מפלת הבבלים, יש המציעים פירוש חיובי לגבי תהליך השיבה לארץ, ולפיו הכשדים יימצאו על ספינותיהם של גולי ישראל השבים לארצם, ויסייעו להם לעבור את הנהרות תוך כדי שירת רננה [ביאור שטיינזלץ].