זירת משפט אוניברסלית נפרסת כאן, בה ה' מזמין את כל אומות העולם ועובדי האלילים לעימות פומבי. מוקד הדיון הוא כוחה של הנבואה, המשמשת כהוכחה הניצחת לאלוהות האמת, אל מול חוסר האונים של האלילים.
הקריאה הפותחת, כׇּל־הַגּוֹיִם נִקְבְּצ֣וּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים, מתארת אסיפה המונית של האומות וחכמיהן שבאים לריב ולהתווכח עם ה' [שד"ל, רד"ק]. למרות שהפועל נִקְבְּצ֣וּ כתוב בלשון עבר, הכוונה היא לאירוע עתידי [רד"ק]. ה' אינו חושש מהמוני הגויים, אלא אדרבא, חפץ שכולם יתייצבו למשפט [שד"ל]. ישנה הבחנה דקה בין סוגי האומות: הַגּוֹיִם הם עמים המפוזרים בעולם, ולכן מתאים להם הפועל נִקְבְּצ֣וּ המבטא קיבוץ פזורים. לעומת זאת, לְאֻמִּים הם עמים המאוחדים תחת דת או הנהגה אחת, ולכן נאמר עליהם וְיֵאָסְפוּ, שמשמעותו רק הכנסתם פנימה אל מקום האסיפה ולא קיבוץ מרחבי [מלבי"ם].
במרכז המשפט עומד האתגר: מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ. ה' קורא תיגר על נביאי השקר: האם יש בהם מישהו המסוגל לחזות את העתיד, או להוכיח שחזה אירועי עבר בטרם התרחשו? [רש"י, אבן עזרא]. המילה זֹאת מתייחסת לאירוע עתידי גדול, וישנן דעות שונות למה הכוונה: יש המפרשים שהכוונה היא לבשורת הגאולה וימות המשיח [צאינה וראינה], יש הרואים בכך את קיבוץ הגלויות העולמי [מלבי"ם], ויש הסבורים שהכוונה היא למאורעות הקרובים של כורש מלך פרס [שד"ל]. המילה וְרִאשֹׁנוֹת מתייחסת לאירועי העבר. ה' שואל האם האומות יכולות להוכיח שניבאו מראש אירועים היסטוריים, כפי שה' ניבא מראש ביד נביאיו את מפלת סנחריב [רד"ק, צאינה וראינה]. גישה נוספת רואה בכך ביקורת על אמונות הגויים: בעוד שהם מתפארים בסיפורי הבל ואגדות קדומות על אליליהם, אלו הם דברים שקרו בעבר הרחוק ואין להם כל הוכחה או עדות, בניגוד לנבואת האמת שמכריזה בגלוי על העתיד [מלבי"ם].
כדי לאמת את טענותיהם, נדרשות האומות להביא הוכחות: יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ. עליהם להציג עדים אובייקטיביים ששמעו את הנבואות טרם התרחשותן, שכן כל סיפור פלאי דורש עדות או הוכחה שכלית כדי שיהיה מוצדק ונאמן [רש"י, מלבי"ם].
סיומו של הפסוק, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת, מציג שתי אפשרויות לתוצאת המשפט. גישה אחת מסבירה שאם אכן יביאו הגויים עדים, העדים עצמם ישמעו את טענות האומות ויאשרו שאכן כך היה [שד"ל, אבן עזרא]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהגויים כלל לא יוכלו להביא עדים כאלה. לפיכך, האות וי"ו במילה וְיִשְׁמְעוּ משמשת כמילת חלוקה שמשמעותה "או" [מצודת ציון]. כלומר, מכיוון שאין בידם עדים והוכחות, הברירה שנותרת להם היא להקשיב לנביאי ה', להודות על האמת ולהכיר בכך שדברי אלוהי ישראל הם הצודקים [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה].