ישעיהו, פרק מ״ג, פסוק י״ח

ההיסטוריה של עם ישראל רצופה בנסים גדולים, אך קריאה נבואית זו מבקשת להפנות את המבט מן העבר המפואר אל עבר גאולה עתידית שתגמד את כל מה שקדם לה.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הקריאה אַל תִּזְכְּרוּ מכוונת לנסים ההיסטוריים, ובראשם יציאת מצרים. המסר הוא שאין עוד צורך להתמקד ולהתפלא מנפלאות העבר, שכן הגאולה העתידית וקיבוץ הגלויות יהיו כה עצומים, עד שהעם יהיה עסוק בהודאה על ההווה והעבר יידחק הצדה [רש"י, רד"ק, שד"ל, מצודת דוד]. רעיון זה מקביל לנבואת ירמיהו, המתארת כיצד שבועת העם תשתנה מ"חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים" ל"חי ה' אשר העלה... מארץ צפונה" [רד"ק, שד"ל].

בעוד שחלק מן המפרשים רואים בכפילות הפסוק חזרה על אותו רעיון במילים שונות לשם הדגשה [רד"ק, מצודת דוד], פרשנים אחרים מוצאים הבחנות מדויקות בין חלקי המשפט, הן בפעולות הנדרשות מהאדם והן בתקופות ההיסטוריות.

מבחינת הפעולות, אַל תִּזְכְּרוּ מתייחס לפעולה החיצונית של הזכרה בפה, בעוד שאַל תִּתְבֹּנָנוּ מתייחס להסתכלות פנימית, למחשבה ולכוונת הלב [אבן עזרא, מצודת ציון, רש"י].

באשר להבדל בין התקופות, מסורת חז"ל דורשת כי רִאשֹׁנוֹת רומז לשיעבוד המלכויות, ואילו קַדְמֹנִיּוֹת מתייחס ליציאת מצרים [רד"ק]. חלוקה היסטורית ומהותית מורכבת יותר מציעה כי רִאשֹׁנוֹת הן החוליה הראשונה בשרשרת ההיסטורית של העם – גאולת מצרים. גאולה זו אמנם לוותה בנסים גלויים, אך מכיוון שאירעה בעבר הרחוק היא נשכחת מן הלב, ולכן נאמר עליה אַל תִּזְכְּרוּ. לעומתה, קַדְמֹנִיּוֹת מתייחסות לאירועים שקדמו להווה אך אינם תחילת ההיסטוריה, כמו גאולת בבל. גאולה זו אירעה בזמן קרוב יותר, אך נסיה היו נסתרים והתרחשו בדרך הטבע, ולכן נדרשה הסתכלות מעמיקה כדי להבחין בהם – ועל כך נאמר אַל תִּתְבֹּנָנוּ. המסר האלוהי הוא שהגאולה החדשה תשלב את שתי המעלות גם יחד: היא תתרחש בהווה ולכן לא תדרוש מאמץ לזכור עבר רחוק, ונסיה יהיו גלויים וברורים לכל ברמת החוש, כך שלא יהיה צורך להתבונן ולחפש אותם בסתר הטבע [מלבי"ם].