הקשר המיוחד והבלעדי שבין ה' לעם ישראל עומד במוקד, ומגדיר את ייעודו הקיומי של העם: לשמש עדות חיה למעשי ה' ולפרסם את תהילתו בעולם.
המילים עַם זוּ מתפרשות על ידי הפרשנים בשתי דרכים משלימות: במשמעות של העם "הזה" [אבן עזרא], או במשמעות של העם "אשר" יצרתי [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. המטרה שלשמה ה' יצר את העם, יָצַרְתִּי לִי, היא שיהיו לו לעם באופן בלעדי [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. מעבר לכך, ישראל נחשבים לעיקר הבריאה [אברבנאל], ועצם קיומם נועד לאפשר את גילוי מידותיו של ה'. מידות כמו רחמים, חנינה ומלכות מחייבות את קיומו של עם שיקבל אותן, שכן אין מלך ללא עם [אהבת יהונתן]. קביעה זו ממשיכה את הרעיון מהפסוק הקודם, המתאר את דאגתו של ה' להשקות ולכלכל את עמו בחירו [שד"ל].
תכלית יצירתו של העם מתבטאת במילים תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. הפרשנים מסכימים כי הייעוד המרכזי של ישראל הוא לספר ולפרסם את התהילות, הנסים והנפלאות שה' עושה עמהם, ובפרט את הנס של הוצאתם מהגלות והשבתם לארצם [רד"ק, אבן עזרא, צאינה וראינה]. אין די בכך שיכבדו את ה' בלבם, אלא עליהם להכיר בתועלת הצומחת להם ממעשיו ולהכריז עליהם באופן פעיל [מלבי"ם].
מתוך הגדרת ייעוד זה, הפסוק משמש גם כנקודת מעבר לתוכחה. ה' מבהיר לישראל כי הנסים העתידיים והגאולה מהגלות לא יתרחשו בזכות מעשיהם הטובים של הדורות הבאים או משום שיהיו ראויים לכך, אלא למענו של ה' בלבד, כדי שהייעוד המקורי שלשמו נבראו, לספר את תהילתו, אכן יתממש [רד"ק, צאינה וראינה].