הפסוק מציג ניגוד חריף בין התפיסה השגויה של העם לגבי עבודת ה', לבין המציאות הכאובה של יחסיהם עמו. ה' מבהיר כי אין לו כל צורך או הנאה גשמית מקרבנותיהם החומריים, ותחת זאת, דווקא חטאיהם הם אלו שהפכו למשא כבד וטורדני כלפיו.
המילה קָנֶה מתייחסת למין בושם ששימש להקטרה במקדש [מצודת ציון, אבן עזרא], ויש כאן שימוש באמצעי ספרותי של לשון נופל על לשון – "קנית קנה" [שד"ל]. לגבי מקורו של בושם זה, קיימת מחלוקת בין הפרשנים: גישה אחת גורסת כי מדובר בבושם יקר המציאות שהיה צורך לייבאו ולרכוש אותו בכסף רב מארץ רחוקה [רד"ק, צאינה וראינה]. לעומת זאת, גישה שניה סוברת כי הבושם היה מצוי וגדל בשפע בארץ ישראל ובירושלים, עד כדי כך שחיות הבר היו ניזונות ממנו, ולכן כלל לא היה צורך לטרוח ולקנותו בכסף [רש"י, מצודת דוד]. שד"ל מעיר כי אף שבושם זה אינו מוזכר במפורש בסממני הקטורת שבתורה, הוא הוכנס לשימוש בבית המקדש בתקופות מאוחרות יותר.
בהמשך, ה' אומר וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי – כלומר, לא השבעת אותי בשומן הקרבנות. האות וי"ו משמשת כאן במובן של "עם", והרוויה היא על דרך המשל [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי ה' לא דרש מהעם טרחה יתרה, וכי אין לו כל צורך, תועלת או הנאה מאכילת הקרבנות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אדרת אליהו]. יתרה מכך, הבאת הקטורת לא נועדה לכסות על ריחות רעים בעזרה כפי שניתן היה לחשוב, אלא מטרתה היחידה הייתה להוריד שפע וברכה עבור העם עצמו, כך שהקרבנות כולם נועדו לטובת האדם ולא לטובת ה' [אהבת יהונתן]. בנוסף, ה' אף חסך מהאדם הפשוט את הטרחה הפיזית שבהכנת הקרבנות, והטיל את המלאכה הקשה על הכהנים [אדרת אליהו].
לעומת חוסר הטרחה שבעבודת הקרבנות, הפסוק עובר לתאר את המשא האמיתי: אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֺנֹתֶיךָ. הפעלים מבטאים יגיעה וטורח [מצודת ציון], והתורה מדברת כאן בלשון בני אדם [אבן עזרא]. הפרשנים מציגים מספר רבדים להבנת ה"יגיעה" של ה':
ברובד הראשון, מדובר בסבלנות האלוהית. ה' נושא את משא החטאים והעוונות המזידים של העם כעבד הסובל את משאו הכבד ואינו יכול להקל מעליו. במקום לכלות את העם מיד כפי ששורת הדין מחייבת, ה' מתייגע ופועל לפנים משורת הדין כדי לסלוח להם ולהמשיך לפרנסם [רד"ק, אהבת יהונתן]. עצם העובדה שהעם מרבה לחטוא, ובשל כך נאלץ להביא קרבנות רבים כדי לכפר על כך, מהווה טורח ויגיעה כלפי שמיים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ברובד השני, ההיסטורי והלאומי, החטאים גרמו לגלות השכינה ולחילול ה'. בגלל חטאי ישראל, ה' נתפס בעיני הגויים כעבד חסר כוח [אבן עזרא]. יתרה מזו, החטאים אילצו כביכול את ה' להיות "שמש" לאומות עובדות אלילים; כדי שלא יאמרו אומות העולם שה' מסר את עמו ביד אומה שפלה וחלשה, נאלצה השכינה להתערב במהלך ההיסטוריה ולכבוש את כל העולם כולו עבור נבוכדנצר מלך בבל, רק כדי לשמור על כבודם של ישראל בגלותם [רש"י, מצודת דוד, אהבת יהונתן].