קרה לכם פעם שהייתם עצובים ובודדים, ופתאום קיבלתם בשורה כל כך טובה שפשוט רציתם לקפוץ ולשיר? הנביא פונה אל העיר ירושלים בתקופת הגלות וקורא לה עֲקָרָה. עקרה היא אישה שאין לה ילדים. בגלות, ירושלים נראית כמו אישה בודדה ועזובה שאיבדה את הילדים שלה, אבל האמת היא שה' איתה והוא עתיד לחזור אליה. מתוך העצב הזה, הנביא אומר לירושלים להתחיל לשמוח. הוא משתמש בשלוש מילים של שמחה: רָנִּי שפירושו תשמחי ותשירי, פִּצְחִי שמשמעותו לפתוח את הפה ולשיר בקול רם, וְצַהֲלִי שזה להשמיע קול גדול של צהלה.
הסיבה לשמחה הגדולה היא הבטחת הגאולה. הפסוק משווה בין השׁוֹמֵמָה, שזו ירושלים העזובה, לבין הבְעוּלָה, שזו אישה נשואה שחיה בנחת עם משפחתה. האישה הבעולה מסמלת את שאר העמים שחיים עכשיו בשלווה ובביטחון. ה' מבטיח שבעתיד המצב יתהפך לחלוטין, ומספר הילדים של ירושלים יהיה עצום, הרבה יותר מזה של שאר העמים.
הנביא מוסיף שירושלים היא כזו שלֹא־חָלָה, כלומר לא הרגישה כאבים של צירים ולידה. בדרך כלל, כדי להקים עם ומדינה צריך לעבור זמנים קשים של מלחמות ומאמץ רב. אבל כשתגיע הגאולה, עם ישראל יחזור לירושלים מכל קצוות העולם פתאום, בשלום ובקלות, בלי שום צער או מלחמה.