איוב, פרק י׳, פסוק א׳

מתוך נקודת שבר וייסורים שבהם קיומו הופך למעמסה, איוב חש כי נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי, מצב שבו נפשו סולדת ומתקוטטת עם עצם חיותו עד כדי תחושה שהיא נכרתה ונותקה ממנו. מכיוון שאגירת הצער פנימה מכלה את גופו, הוא מכריז אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי ובוחר לשחרר את הרסן, להעמיס על עצמו את משא התלאות ולתת לזעקתו לפרוץ החוצה. אף שייתכן שהוא מאפשר רק לחלק מן הכאב להשתחרר, הוא עובר מהזעקה הבלתי רצונית אל השלב שבו אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי, ומציג כלפי ה' טענה מחושבת המנוסחת מתוך מרירות עמוקה. תפילה מרירה זו נובעת מדאגתו העמוקה לנפשו האלוהית, שעליה הוא חס הרבה יותר מאשר על ייסורי גופו החומרי.