איוב מבטא ייאוש עמוק ומהרהר על עצם ההצדקה לקיומו לנוכח הסבל הבלתי נסבל שהוא חווה, עד שהוא מייחל שחייו היו מסתיימים עוד בטרם החלו. המילה אֶגְוַע משמעותה אמות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב חוזר לתלונתו הבסיסית על עצם בריאתו. הוא פונה אל ה׳ ושואל וְלָמָּה מֵרֶחֶם הֹצֵאתָנִי, כלומר, אם נגזר עליו גורל כה רע ומלא ייסורים שבהם המוות עדיף על החיים, מדוע בכלל יצא לאוויר העולם כשהוא חי. לטענתו, מוטב היה לו מת כנפל בעודו ברחם או בשעת הלידה. במצב כזה, וְעַיִן לֹא־תִרְאֵנִי, הוא היה נקבר מיד בשקט מבלי שאיש יראה אותו, ועובר ישירות מן הבטן אל הקבר כאילו לא נברא מעולם.
לעומת התפיסה הממוקדת בסבל הפיזי והקיומי, ישנה זווית ראייה רוחנית (אלשיך) שלפיה צערו של איוב נובע מאובדן זכויותיו. לפי פירוש זה, איוב מלין על כך שהמשך חייו בתוך הייסורים הביא אותו להטיח דברים כלפי ה׳. בשל כך, הוא איבד את כל הזכויות שצבר בעמלו בתורה ובמצוות לאורך שנותיו, והוא שואל מדוע בכלל הוצא מרחם אם בסופו של דבר כל חייו הפכו לריק ולחינם.