איוב משמיע קריאה נואשת לחמלה ולמעט שלווה ורגיעה בעודו בחיים, רגע לפני קצו הבלתי נמנע. רוב הפרשנים מסכימים כי הבקשה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב מבטאת תחינה מאת ה' להרפות ממנו ולהעניק לו חסד בטרם ימות וילך בדרך שאין ממנה חזרה [רש"י, תקות אנוש]. על פי גישה זו, היעד שאליו הוא הולך, אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, הוא תיאור מוחשי של חשכת הקבר, מחוזות המוות והשאול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. בהקשר להכרזתו כי לא ישוב עוד, מובהר כי איוב מתאונן על פי מנהגו של העולם הטבעי שבו המוות נתפס כסופי, ואין לראות בדבריו שלילה של אמונת תחיית המתים [רמב"ן].
מנגד, קיימת קריאה רוחנית השונה לחלוטין מהפירוש הפיזי. לפי גישה זו, איוב חושש שאם יימשכו ייסוריו הוא עלול להישבר ולהטיח דברים קשים כלפי מעלה. במצב כזה, המילים אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב מקבלות משמעות של אובדן רוחני מוחלט. החשש הוא שייענש ויהיה מאותם אלו היורדים לאבדון ואינם עולים, ואפילו לא יזכה לשוב ולהתגלגל חזרה לעולם הזה. לאור תפיסה זו, הצירוף אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אינו מתאר את הקבר, אלא דווקא את העולם הזה, שאליו איוב יאבד את הזכות לחזור [אלשיך].