מתוך עומק הסבל וחוסר האונים, איוב משנה את כיוון הדיון. הוא עוזב את הוויכוח עם רעיו ופונה באופן ישיר אל ה' בתביעה נוקבת לבירור משפטי ומוסרי של מצבו [אלשיך]. פנייה זו מורכבת מבקשה שלא להישפט לחובה, ומדרישה להבין את סיבת הייסורים.
בבקשתו אַל־תַּרְשִׁיעֵנִי, רוב הפרשנים מסבירים כי איוב מבקש מה' שלא יעניש אותו ושלא יתייחס אליו וידון אותו כפי שראוי לדון אדם רשע, שהרי הוא אינו מבין איזה עוון מצאו בו [מצודת דוד, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה במשמעות של גרימה, כלומר, אל תעשה אותי רשע. גישה אחת רואה בכך טענה פילוסופית עמוקה על הידיעה והבחירה: מאחר שידיעתו המוחלטת והקדומה של ה' את העתיד שוללת את הבחירה החופשית, איוב טוען כי ה' הוא זה שהכריח אותו לחטוא, ומעשיו היו כפויים ולא נבעו מבחירה אישית [מלבי"ם]. גישה אחרת מפרשת זאת כבקשה רוחנית, בה איוב מתחנן שה' לא יניח לו להגיע לידי רשעות, שכן חוסר ההבנה של סיבת הסבל עלול להוביל אותו להרהר ולדבר נגד ה' [אלשיך].
בהמשך הפסוק, איוב דורש הוֹדִיעֵנִי עַל מַה־תְּרִיבֵנִי. הוא מבקש לדעת מהו פשעו ובמה הוא נאשם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. דרישה זו מוצגת כתנאי מקדים: לפני שאתה מרשיע אותי, הסבר לי תחילה על מה בדיוק אתה רב עמי [רמב"ן]. על פי התפיסה הפילוסופית שהוזכרה, טענתו של איוב היא שאם מעשיו היו מוכרחים מראש בשל ידיעת ה', הרי שאין כל הצדקה לריב איתו ולהעניש אותו על כך [מלבי"ם]. יחד עם זאת, מודגש כי פנייתו הישירה של איוב אינה נובעת מעזות מצח או מניסיון להצדיק את עצמו יותר מה', אלא מהכרה במוגבלות השכל האנושי שאינו מסוגל להשיג את טעמי הדין האלוהי, ומתוך רצון כן להבין מדוע ה' מייסר את גופו [אלשיך].