טבעו השברירי של קיום האדם והפער שבין פלא היצירה האלוהית לבין סופו של הגוף, עומדים במוקד פנייתו של איוב אל בוראו. תהליך יצירת האדם, השואב השראה מתיאור בריאת אדם הראשון, משמש בסיס לטענה קיומית עמוקה כלפי ה'.
איוב מבקש מה' זְכׇר־נָא כִּי־כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי, ומשווה את פעולת הבריאה למלאכתו של קדר המגבל ולש גוש של אדמה כדי ליצור ממנו כלי (מצודת דוד, רמב"ן, שטיינזלץ). המילה כַחֹמֶר מתארת חומר גלם ראשוני שטרם נצרף בכבשן. במצב זה, החומר רך ומוכן לעיבוד, והוא נתון לחלוטין בידיו וברצונו של היוצר, היכול לעצב אותו לכל כלי שיחפוץ (מלבי"ם).
מתוך הבנה זו, עולה זעקתו של איוב: מאחר שה' השקיע עמל כה רב ופעולות נפלאות בעיצוב גופו, מדוע הוא חפץ כעת להחריב את יצירת כפיו ולקצר את ימיו, באופן שהופך את העמל האלוהי לריק? (מצודת דוד, רמב"ן). מעבר לכך, מכיוון שהאדם נתון ביד ה' כחומר ביד היוצר, הרי שכל טבעו ומעשיו נקבעים על פי האופן שבו הכין ה' את ה"כלי", ולכן אין הצדקה להענישו ולכלותו (מלבי"ם).
למרות פלא היצירה, גורלו של האדם קבוע מראש, וְאֶל־עָפָר תְּשִׁיבֵנִי לבסוף (רש"י, שטיינזלץ). בשעת המוות, יסודות הגוף ניתכים ומתפרקים. הכתוב מציין דווקא את העפר, משום שלאחר שהגוף כלה ושאר יסודותיו נעלמים ואינם נראים עוד, העפר הוא השארית היחידה שנותרת ונגלית לעין בתוך הקבר (תקות אנוש).
יש המעמיקים את טענתו של איוב דרך ההבחנה בין בריאת אדם הראשון ליצירת שאר בני האדם. בעוד שאדם הראשון נוצר מחומר ממשי של עפר ומים, שאר בני האדם נוצרים מטיפה נוזלית בבטן האם. מלאכת יצירת אדם מנוזל נחשבת לפעולה מורכבת ומשובחת הרבה יותר מאשר עיצוב גוש חומר מוצק. לכן, אם השחתת יצירה העשויה מחומר היא קשה, הרי שהריסת גוף האדם, שנוצר בתהליך פלאי ומורכב אף יותר, מעוררת תמיהה גדולה פי כמה (אלשיך).