זעקתו הכאובה של איוב מופנית כלפי ה' בשאלה נוקבת על מהות הצדק האלוהי. מתוך ייסוריו, איוב מעלה תהייה קשה על הפער שבין השקעתו של הבורא ביצירתו לבין הסבל שהוא גוזר עליה, וכן על העוול הנראה לעין כאשר הצדיק סובל והרשע זוכה להצלחה.
רוב הפרשנים מסבירים כי המילה הֲטוֹב נאמרת בלשון תמיהה ופליאה: האם מעשה זה ראוי וטוב בעיניך? בשונה ממלך בשר ודם שעושק את נתיניו כדי להפיק מכך תועלת אישית, ה' הוא הבעלים של הכל, ולכן לא ברור איזו תועלת או הנאה יכולות לצמוח לו מגרימת סבל [אלשיך].
המילה תַעֲשֹׁק מתפרשת כגזל ועשיית עוול [מצודת ציון, שטיינזלץ], ובפרט כגזילת זכויותיו ומעשיו הטובים של הצדיק [רש"י, רמב"ן]. איוב שואל מדוע ה' מואס בו, שהרי האדם הוא יְגִיעַ כַּפֶּיךָ – יצירה שה' השקיע בה את כוחו. מטבע הדברים, אומן אוהב את מעשה ידיו ולא מואס בו, ולכן היחס האלוהי מעורר פליאה [מצודת דוד, שטיינזלץ]. יש המפרשים תמיהה זו כחלוקה בין הגוף לנפש: האם ראוי לעשוק את הנפש הרוחנית ולהשאירה כלואה בתוך גוף פגוע ומיוסר, ובמקביל למאוס בחומר עצמו, שגם הוא נוצר בידיו של ה' [אלשיך]. מנקודת מבט פילוסופית, איוב בוחן את אפשרויות ההשגחה: אם ה' אינו עוזר לאדם, הדבר נובע או מתוך עושק ומידת אכזריות, או משום שהאדם כה שפל ובזוי בעיני ה' עד שהוא מואס בו ומתעלם ממנו לחלוטין כמו שאדם מתעלם מחתול בביתו [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק מעצים את חוויית חוסר הצדק. המילה הוֹפָעְתָּ משמעה הארת פנים, זריחה, או הענקת שפע והשגחה [מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב מציג כאן ניגוד מקומם: בעודו עושק ומדכא את הצדיק, ה' מאיר פנים שוחקות אל עֲצַת רְשָׁעִים – הוא שולח את ברכתו על מחשבותיהם ודרכיהם של הרשעים, מסייע לתוכניותיהם להצליח, ומאפשר להם לחיות בשלווה [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ, תקות אנוש].
לצד הפירוש המרכזי, קיימות גישות נוספות להבנת הביטוי "עצת רשעים". יש מי שמציע שאיוב רומז לשטן, ותוהה האם ה' בחר להאיר פנים ולהקשיב לעצתו הרעה של השטן לפגוע בו [אלשיך]. פירוש אחר לוקח את הדברים פנימה אל תוך נפשו של איוב, ומסביר ש"עצת רשעים" היא כינוי למחשבות של כפירה. לפי גישה זו, איוב חושש שה' מואס בו ומעניש אותו משום שהוא רואה את ספקות הכפירה החבויים בתוך ליבו [רמב"ן]. בנוסף, ישנה גישה המעלה דרך פסוק זה את שאלת הידיעה והבחירה: אם ה' משפיע את ידיעתו הקדומה על הרשעים, הרי שהם מוכרחים לחטוא ולא פועלים מתוך בחירה חופשית, ואם כן, מתעוררת השאלה מדוע הם נענשים בסופו של דבר [מלבי"ם]. ההתנהלות האלוהית הזו, שבה ה' שומר רק על החלק שהוא שלו ומזניח את גוף האדם, עלולה חלילה לשמש כהצדקה לרשעים לעשוק את זולתם ולדאוג רק לעצמם [אלשיך].