איוב מציב קונטרסט חד בין קוצר חייו של האדם לבין נצחיותו של ה'. אדם קרוץ מחומר פועל לעיתים קרובות מתוך דחיפות, דאגה וראייה מוגבלת, שכן הוא יודע שזמנו קצוב והוא ממהר לממש את תוכניותיו בטרם ימות [ביאור שטיינזלץ]. מתוך הבנה זו, איוב זועק כלפי ה' ותוהה מדוע הוא נוהג בו כביכול באותה דחיפות אנושית.
רוב הפרשנים מסכימים כי איוב קובל על המהירות והרצף שבהם ניחתות עליו המכות. הוא שואל את ה': גם אם חטאתי, מדוע אתה ממהר כל כך להיפרע ממני ולהעניש אותי מיד, כאילו אתה אדם בשר ודם שחושש כי ימות בטרם יספיק לנקום? הרי ה' חי וקיים לעד, ואיוב נמצא תמיד בידיו, ולכן אין סיבה שלא להמתין עד לסוף חייו הטבעי של איוב [מצודת דוד, רמב"ן].
לצד תפיסה זו, יש הרואים בשאלה זו תמיהה על עצם ההתגרות: האם ה' הגדול צריך בכלל לרדוף ולהתגרות באדם חלוש? [רש"י]. מעבר לכך, עולה השאלה האם ה' כפוף למושג הזמן, שבעטיו הוא נאלץ למהר ולחפש את עוונותיו של איוב [מלבי"ם]. זווית ייחודית נוספת לוקחת את מושג המהירות אל מעשה השטן, ומוסיפה כי איוב תוהה מדוע ה' מיהר לשסות בו את השטן כדי להכשילו בחטא שאולי היה עושה רק בעתיד הרחוק. פעולה זו נראית כאילו ה' ממהר לראות את חפצו מתממש בימיו, למרות שאלף שנים נחשבות בעיני ה' כיום אחד [אלשיך].
ברמה הלשונית, הכתוב משתמש בכפל לשון ובשני מונחים שונים לתיאור האדם, המייצגים דרגות שונות של כוח. המילה אֱנוֹשׁ מתארת אדם חלש ורפה, ואילו גָּבֶר מתאר אדם חזק ונאזר בגבורה. איוב שואל: האם יָמֶיךָ, ה', קצרים וספורים כימים הפרטיים של אֱנוֹשׁ חלוש? וגם אם נבחן טווח זמן ארוך יותר, אִם־שְׁנוֹתֶיךָ משולות לכלל שנות חייו הארוכות של גָּבֶר גיבור המאריך ימים? [מלבי"ם].