תהליך היצירה הפלאי וההדרגתי של האדם ברחם אמו, המעבר ממצב של אפס וחוסר קיום למציאות ממשית, עומד במוקד דבריו של איוב. הפרשנים מסכימים כי נעשה כאן שימוש בדימויים מעולם ייצור החלב והגבינה כדי להמחיש את שלבי ההתהוות הביולוגית של העובר.
בראשית התהליך אומר איוב לה', כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי. המילה תַּתִּיכֵנִי משמעותה המסה ויציקה של נוזל, בדומה להתכת כסף [מצודת ציון, רמב"ן, אבן עזרא]. שלב זה רומז לטיפת הזרע שממנה נוצר האדם [רש"י]. תחילת היצירה מאופיינת במצב שבו מוצקים הופכים לנוזל [ביאור שטיינזלץ] והזרע ניגר ונשפך כחלב [מלבי"ם, תקות אנוש].
לאחר מכן מתרחש השלב השני, וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי. המילה תַּקְפִּיאֵנִי מתארת תהליך שבו דבר צלול ונוזלי מתהפך ונעשה עבה וגושי [מצודת ציון]. בתוך הרחם, הנוזל מתמצק ונקרש לחתיכה אחת, ממש כפי שחלב נוזלי מגובן והופך לגבינה מוצקה [ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. הקרשה זו היא למעשה התחלת צורתו הממשית של העובר [מצודת דוד].
חלק מהמפרשים רואים בדימוי זה גם ביטוי לבירור וזיקוק. כשם שהגבינה היא החלק המובחר והנברר מתוך מיץ החלב, כך העובר נוצר מהחלק הצלול והמובחר ביותר של זרע ההורים [מצודת דוד, מלבי"ם]. תהליך זה של יציקה והקרשה מתרחש מתוך שילוב הכוחות של האיש והאישה, כאשר החום הטבעי מגבש את הנוזלים לכדי מסה אחת חיה ומתנועעת [רלב"ג, תקות אנוש]. זהו השלב הראשון והבסיסי ביותר של היצירה, שעליו יירקמו בהמשך העור, הבשר, העצמות והגידים.