לאחר זעקתו המרה של איוב, נשבר השקט וחבריו מתחילים להשיב לטענותיו ולפרוש את תפיסת עולמם. המילה וַיַּעַן מבטאת ענייה ותשובה לדברים שנאמרו קודם לכן [מצודת ציון]. הדובר הראשון שפותח בדברים הוא אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי. אליפז היה בנו של עשיו, והוא הגיע מארץ תימן שהיא נחלתו של עשיו. למרות ייחוסו זה, הוא זכה שתשרה עליו רוח הקודש והשכינה בזכות כך שגדל והתחנך בחיקו של יצחק אבינו [רש"י].
אליפז [תקוות אנוש] בוחר להשיב ראשון משום שזיהה בדבריו הקודמים של איוב כפירה בהשגחה האלוהית. הוא הבין שאיוב סבור כי ה' עזב אותו לחסדי המקרה והמזל, וכי יושרו ומעשיו הטובים לא הועילו לו. בתשובתו, אליפז יוצא חוצץ נגד תפיסה זו ומציג משנה סדורה המבוססת על בחירה חופשית והשגחה מדוקדקת. הוא שולל לחלוטין את האמונה כי מערכת הכוכבים או הגורל העיוור שולטים באדם, וקובע כי הרשות נתונה לאדם לבחור בין טוב לרע, כאשר הצלחתו תלויה בהשתדלותו ובהשגחת ה' [מלבי"ם].
לפי השקפתו של אליפז, ייסורים לעולם אינם באים ללא סיבה או בדרך מקרה. לעיתים, ה' מביא על האדם רעה מסוימת רק כדי להצילו מגזירה קשה ואיומה בהרבה. מעבר לכך, מאחר ששום אדם אינו יכול להיות זך וטהור לחלוטין מול גדולתו האינסופית של הבורא, הייסורים באים על הצדיק כדי למרק את עוונותיו ולרפא את חולי נפשו טרם יגדל עונשו, ולא כדי להשמידו [מלבי"ם].
מתוך תפיסה זו, אליפז מוכיח את איוב על תגובתו הקשה. בעוד שבעבר איוב ידע לחזק אחרים, להדריך אותם במוסר ולתמוך בחלשים, כעת, כשהצרה הגיעה לפתחו, הוא קורס ומאבד את אמונתו [תקוות אנוש]. עצם העובדה שאיוב החל מיד להתלונן ולהטיח דברים כלפי מעלה, מעידה כי יראת השמים שלו לא הייתה אמיתית וטהורה, אלא נבעה מאהבת השכר ויראת העונש [מלבי"ם]. הפרשנים מציינים כי בניגוד לאברהם אבינו שעמד בגבורה ובשתיקה בעשרה ניסיונות, איוב כשל בניסיון שהוצב בפניו [אלשיך].