אליפז פותח את מענהו לאיוב מתוך תדהמה על שבירתו המהירה, ומסביר מדוע אינו מסוגל להחריש לנוכח דבריו הקשים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הֲנִסָּה פותחת בשאלת תמיהה ופליאה על עצם הניסיון שחווה איוב. המילה תִּלְאֶה מבטאת עייפות, יגיעה ושבירה. אליפז שואל את איוב: האם ייתכן שמיד כאשר הבורא מנסה אותך בניסיון אחד של אסון או רעה, אתה מיד מתעייף, נשבר ומרפה מאחיזתך בדרך התמימות? [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המדגישים את הפליאה על כך שזוהי הפעם הראשונה שבה איוב חווה פגיעה, ומיד עם בוא הרעה הראשונה הוא קורס [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש מי שמדייק במילה אֵלֶיךָ ומסביר כי איוב דווקא עמד בגבורה באסונות הקודמים שפגעו ברכושו ובילדיו, אך כעת, כאשר הניסיון פגע בגופו שלו ממש, הוא נשבר [אלשיך].
באשר לזהות המנסה, הדעה הרווחת היא שה' הוא המנסה את איוב. עם זאת, יש המפרשים כי המילה דָבָר היא הנושא של המשפט, כך שהאסון או המקרה הרע מתוארים באופן מופשט כמי שמנסים לבוא על האדם [אבן עזרא, מלבי"ם]. פירוש חלופי מציע שהמילה הֲנִסָּה אינה מלשון ניסיון אלא קשורה לדיבור, מלשון נשיאת משל. לפי הבנה זו, אליפז שואל בעדינות: אם ננסה לדבר אליך כעת, האם הדבר יעייף ויצער אותך? [רלב"ג, רמב"ן].
החלק השני של הפסוק, וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל, מתאר את חוסר היכולת לשתוק. המילה וַעְצֹר משמעותה מניעה ועכבה, ומִלִּין הן מילים ודיבור [מצודת ציון]. לנוכח שבירתו של איוב, אליפז טוען כי איש אינו יכול להתאפק, לבלום את פיו ולהימנע מלהשיב ולהוכיח אותו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רמב"ן]. על כך נוספת הבחנה רעיונית: אם איוב, שהצליח לשתוק ולעמוד בניסיון במשך שבעה ימים, לא יכול היה לעצור את רוחו לבסוף ודיבר, קל וחומר שאליפז, שחש כי באמתחתו טענות צודקות ומוחצות הבוערות בקרבו, אינו מסוגל לעצור את מילותיו [אלשיך].