דברי תוכחה נוקבים מופנים אל איוב, ומעמתים בין עברו כמנהיג רוחני ומורה דרך לבין תגובתו השבורה לנוכח אסונו האישי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים יִסַּרְתָּ רַבִּים מתייחסות להתנהגותו של איוב בעבר. בימים שבהם מעמדו היה גבוה, הוא נהג להטיף מוסר, להנחות את הרבים [ביאור שטיינזלץ, רמב"ן], ולהוכיח את אלו שהרבו להתלונן או לדבר כלפי מעלה [רש"י, מצודת דוד]. איוב לימד את הסובלים לקבל את ייסוריהם מאת ה' בשמחה, ויישב את דעתם בעת צערם [רמב"ן, חומת אנך].
באשר למילים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק, המילה רָפוֹת מבטאת חולשה ורפיון [מצודת ציון]. איוב נהג לעודד אנשים קשי יום [ביאור שטיינזלץ], לחזק בדברי מוסר את מי שאמונתו בה' נחלשה [מצודת דוד], ולהרגיע את מי שפחד ממידת הדין ומפורענות מתקרבת, באומרו להם שאין להם ממה לחשוש [רש"י]. מבחינה לשונית, יָדַיִם רָפוֹת מצביעות על שלב ראשוני וקל יחסית של חולשה, לעומת מצב חמור יותר של קריסה מוחלטת שניכר בביטויים אחרים בהמשך [מלבי"ם].
מטרת אזכור העבר היא להציב מראה ביקורתית מול איוב: הוא היה נאה דורש כשהיה אדם בריא, אך אינו נאה מקיים בבוא עליו הרעה [אלשיך]. כעת, כשהייסורים נוגעים בו אישית, הוא שוכח את דברי הניחומים שאמר לאחרים, נבהל מתהפוכות הדין, ותולה את מצבו במזל [רמב"ן, חומת אנך]. איוב אינו יכול לטעון שייסוריו חריגים, שכן הוא הדריך רבים שוודאי חוו קשיים דומים, ואינו יכול לתרץ את שבירתו בחולשה פיזית, שהרי הוא עצמו ידע לחזק חולשה כזו אצל אחרים [אלשיך].
מנגד, גישה שונה לחלוטין מפרשת את הפסוק לא כתיאור העבר, אלא כתוצאה של ההווה. לפי תפיסה זו, המילים יִסַּרְתָּ רַבִּים אינן מצביעות על הדרכה שנתן איוב, אלא על כך שדווקא כעת, כשאיוב כופר בהשגחה העליונה ונשבר, התנהגותו משמשת מוסר השכל לרבים. הציבור רואה שברגע שבו הגיעה אליו רעה הוא לא עמד בניסיון, ומכך הם מסיקים שכל יראת השמים שלו בעבר נבעה מאהבת השכר ומתקווה לתועלת, ולא מיראה אמיתית. באופן אירוני, דווקא נפילתו המהירה של איוב היא זו שמצדיקה את דין ה' ומונעת מאחרים לכפור בהשגחה [מלבי"ם].