שלמותו המוחלטת של ה' משתקפת דווקא מתוך בחינת חסרונם של הקרובים אליו ביותר, שכן אין בנמצא נברא המושלם לחלוטין בפני עצמו. מערכת היחסים בין ה' לבין משרתיו נידונה בהרחבה, ומציגה גישות שונות באשר לזהותם של המשרתים ולמהות הפגם הנמצא בהם.
באשר לזהותם של עֲבָדָיו וְמַלְאָכָיו, חלוקים המפרשים לשתי תפיסות מרכזיות. הגישה הראשונה סבורה כי עֲבָדָיו הם הצדיקים החיים בעולם הזה [רש"י, אלשיך]. לעומתה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בישויות שמיימיות. יש המדייקים כי עֲבָדָיו הם גרמי השמים והגלגלים העובדים את ה' בתמידות על ידי הפעלת חוקי הטבע, ואילו מַלְאָכָיו הם המלאכים הרוחניים, הגבוהים יותר במעלתם, הנשלחים לשליחויות מיוחדות [מלבי"ם].
הביטוי לֹא יַאֲמִין מתפרש בשני אופנים עיקריים. האופן הראשון מתמקד בחוסר אמון. כלפי הצדיקים בעולם הזה, ה' אינו בוטח בהם שלא יחטאו, ולכן לעיתים מסלקם מן העולם בטרם עת או נמנע מלקרוא את שמו עליהם בחייהם [רש"י, אלשיך]. כלפי המלאכים, ה' אינו סומך עליהם כדי לגלות להם את סודותיו ומחשבותיו העמוקים ביותר, שכן אין הם מסוגלים להכילם [רמב"ן].
האופן השני מפרש את המילה מלשון אמת, יציבות וקיום. לפי פירוש זה, גם למלאכים השלמים ביותר אין קיום או כוח פעולה עצמאי משלהם. הם תלויים לחלוטין בהשפעתו המתמדת של ה', ואינם יכולים להשלים את פעולותיהם ללא עזרתו [מצודת דוד, רלב"ג, אבן עזרא].
המילה תָּהֳלָה זוכה אף היא לשני כיווני פרשנות שונים לחלוטין. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון הוללות, סכלות וחיסרון. ה' מוצא אפילו במלאכיו פגם וחסרון ביחס לשלמותו האינסופית [רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, שטיינזלץ]. דוגמה לכך היא הקפדתו של ה' על המלאכים שנשלחו להפוך את סדום, אשר נענשו וגורשו ממחיצתם משום שייחסו את ההשחתה לעצמם כשאמרו "משחיתים אנחנו" [אלשיך].
לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה תָּהֳלָה מלשון אורה והארה. לפי קו מחשבה זה, מילת השלילה מתחילת הפסוק נמשכת גם לחלקו השני, כך שהמשמעות היא: "ובמלאכיו לא ישים תהלה". כלומר, ה' אינו שם במלאכים אור והשגה הנובעים מעצמותם הפנימית. כל האורה וההבנה שיש להם אינן משלהם, אלא מוענקות להם אך ורק מאת ה' [מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם].