בנאומו לאיוב, אליפז משתף בחוויה נבואית מסתורית שחווה בלילה, הנוגעת לסודות ההשגחה האלוהית ולשאלת הצדק בעולם. דרך תיאור זה, הוא מציג את האופן שבו מתגלה הנבואה לבני אדם, תוך שהוא מודה במגבלות השגתו האנושית.
המילה יְגֻנָּב מתארת את אופי ההתגלות שחווה אליפז. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בנבואה המגיעה בהסתר, בחטף ובהיחבא [רלב"ג, אבן עזרא]. החזון הופיע בדממה ובנחת, כדרך הגנב הפועל בשקט [תקות אנוש], או כהבזק ברק המאיר לרגע קט באפלה ונעלם מיד [מלבי"ם].
חלק ניכר מן הפרשנים רואים בביטוי זה רמז להבדל המהותי בין נבואתם של נביאי אומות העולם, שעליהם נמנה אליפז, לבין נביאי ישראל. בעוד שלנביאי ישראל דבר ה' מגיע באופן ישיר, גלוי וברור ממקור הקדושה, לנביאי האומות הנבואה מגיעה בדרכים עקיפות ועקלקלות, כאילו נגנבה ממקורות עליונים על ידי כוחות של טומאה [מצודת דוד, חומת אנך, אלשיך]. משל לדבר הוא מלך הפוקד את אשתו בגלוי ובפרהסיה, אך כאשר הוא הולך אל פילגשו הוא עושה זאת בסתר ובגנבה [רש"י].
בעקבות אופי זה של ההתגלות, אליפז מודה: וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ. הפרשנים מסכימים כי המילה שֵׁמֶץ משמעותה קמצוץ, משהו מועט ביותר, ואילו מֶנְהוּ פירושו פשוט "ממנו" [מצודת ציון, מלבי"ם בביאור המילות]. כלומר, אליפז לא הצליח לקלוט את הנבואה במלואה, אלא רק רסיס קטן של הבנה [רש"י, רלב"ג, שטיינזלץ]. הנבואה הגיעה אליו כחידה או כחלום המעורב בדמיונות, ולכן תפיסתו הייתה חלקית בלבד [מלבי"ם, תקות אנוש]. מעבר לכך, יש המבארים כי המגבלה לא הייתה רק בכמות המידע אלא גם באיכותו – אוזנו של אליפז פשוט לא הייתה מסוגלת להכיל את החלקים הנשגבים והמעולים ביותר של דבר ה' [אבן עזרא].
הודאתו של אליפז בחוסר שלמותה של נבואתו נועדה לעורר אמון; הוא אינו מתיימר לידיעה מוחלטת, וכך הוא מקווה שאיוב יקשיב לו ולא ידחה את דבריו כבדיה [אלשיך]. אותו "שמץ" שכן הצליח לקלוט, טמן בחובו רמז לתשובה לשאלה הגדולה של ייסורי הצדיקים, והבנה זעירה אך משמעותית כי ה' פועל בצדק גמור גם כאשר הדברים נראים סתומים מעיני בשר ודם [רמב"ן, מלבי"ם].