המעבר בין העירות לשינה הוא פרק זמן שבו תודעת האדם מתנתקת מטרדות היום ופתוחה לקליטת מסרים עליונים. שעות הלילה, בהן נופלת שינה עמוקה, משמשות כר פורה לחזיונות נשגבים המגיעים כעין חלום וכהתגלות [ביאור שטיינזלץ, רמב"ן].
הפרשנים מסכימים כי המילה בִּשְׂעִפִּים משמעותה מחשבות [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. עם זאת, [מלבי"ם] מדייק כי מדובר במחשבות חסרות סדר, המתפצלות ומתפזרות בעקבות כוח הדמיון, בדומה לסעיפים (ענפים) של אילן. מבחינה דקדוקית, האות פ"א במילה זו מנוקדת בדגש, בעוד במילה בִּנְפֹל היא רפה [מנחת שי]. המילה מֵחֶזְיֹנוֹת עניינה ראייה, והמילה תַּרְדֵּמָה מתארת שינה עמוקה [מצודת ציון]. כפל הלשון בפסוק נועד לתוספת ביאור ולתפארת המליצה [מצודת דוד].
באשר לעיתוי החיזיון ולאופיו, [מצודת דוד] מסביר כי מדובר בתחילת הלילה, שעה שהאדם עייף מטרדות היום ושינה עמוקה נופלת עליו, ואז רעיונותיו מלאים בדמיונות שהרהר בהם במהלך היום. [מלבי"ם] מוסיף כי בשלב זה של תחילת השינה, המחשבות עדיין עמוסות בחזיונות הלילה, מה שיוצר מצב תודעתי מעורפל שבו האמת מתנוצצת מבעד למסך של דמיון, והעיקר מעורב בטפל.
מנגד, [אלשיך] מציג זווית שונה ומסביר כי תיאור התרדמה נועד דווקא לאמת את החיזיון ולהפריד אותו ממחשבות היום. אליפז, הדובר בפסוק, מבקש להבהיר לאיוב כי המראה שחווה לא נבע מתוך הרהוריו ודאגותיו אליו בעת העירות. ההוכחה לכך היא שהמראה התרחש בעת בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁים – זמן שבו כל המחשבות האנושיות הרגילות סרות מן האדם, ולכן מדובר בהתגלות אמיתית וחיצונית שהגיעה מתוך התבודדות, ולא מהרהורי הלב.