חורשי האוון ועושי הרע מוצאים את סופם באובדן מוחלט ופתאומי, המתרחש בקלות רבה וללא מאמץ מצד ההשגחה. אובדן זה ממחיש את שבריריותם של הרשעים מול זעמו של ה׳.
המילה מִנִּשְׁמַת מתפרשת כנשיבה קלה, הבל פה או סערה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון], והמילה יִכְלוּ מבטאת כליה, השמדה מוחלטת וסוף [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהרשעים נאבדים מן העולם מסיבה קלה ביותר, כעין נשיפה בלבד של ה׳ בכעסו [מצודת דוד, שטיינזלץ, אלשיך, תקות אנוש]. יש המדגישים כי אובדן זה מתייחס ישירות לאותם "חורשי און" שהוזכרו בפסוק הקודם [רמב"ן].
בעוד שיש מי שרואה בשני חלקי הפסוק כפל עניין במילים שונות לשם חיזוק והדגשה [מצודת דוד], קיימת גישה המזהה התפתחות והחמרה בין חלקי הפסוק. לפי גישה זו, מִנִּשְׁמַת מייצגת נשימה קלה שבעטיה הרשעים רק נאבדים ממקומם אך עדיין קיימים אי שם, ואילו וּמֵרוּחַ אַפּוֹ מתארת רוח סערה גדולה וחזקה יותר של כעס, שגורמת להם לכלות ולהימחק לגמרי מן המציאות ללא כל זכר [מלבי"ם].
אובדן פתאומי ומוחלט שכזה הוא גורלם של הרשעים בלבד, ואינו פוקד את הצדיקים והנקיים מחטא [מלבי"ם]. כדי להמחיש את כוחה של אותה רוח, יש מן הפרשנים שקישרו את התיאור לאירועים היסטוריים שבהם נמחו רשעים מן העולם, כמו דור המבול [רש"י] או טביעת המצרים בים סוף, שם הספיקה נשיפה קלה של ה׳ כדי להקפיא את המים ולהשמידם [אלשיך].
בהקשר של שיחת אליפז עם איוב, הדברים נושאים מסר כפול: מצד אחד, זוהי אזהרה כי העוון מביא למוות מהיר. מצד שני, טמונה בכך נחמה מסוימת עבור איוב. אילו ה׳ היה חפץ להמיתו, הוא היה עושה זאת בקלות נמרצת, כהרף עין, על ידי נשימת רוחו. עצם העובדה שאיוב נותר בחיים חרף ייסוריו, מעידה כי עדיין יש לו תקנה וכי אינו נידון לכליה מוחלטת כדרך הרשעים [אלשיך].