הפער העצום שבין שלמותם הרוחנית של פמליות מעלה לבין חולשתו ושפלותו של האדם עומד במוקד טיעון זה. אם אפילו במלאכים עליונים ורוחניים נמצא חיסרון, קל וחומר שכך הדבר בבני אדם, שקיומם חומרי, שברירי וזמני, ולכן רחוקים הם מהשגת שלמותו של ה'.
המילה אַף פותחת את הפסוק במשמעות של קל וחומר, וכפי שמציינים הפרשנים, יש לראותה כאילו נכתב "אף כי" [מצודת ציון, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי שֹׁכְנֵי בָתֵּי־חֹמֶר משמש כמטאפורה לנפשות בני האדם השוכנות בתוך גוף גשמי העשוי טיט וחומר [אבן עזרא, מלבי"ם, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. גוף זה, אֲשֶׁר־בֶּעָפָר יְסוֹדָם, נוצר מתוך חומריות ירודה וסופו לשוב אל העפר, מה שהופך את האדם לקצר ימים ומונע ממנו להשיג את דרכי ה' [רמב"ן, מלבי"ם]. מנגד, קיימת דעה ולפיה "בתי החומר" שיסודם בעפר אינם רומזים לגוף האדם בחייו, אלא לקברו [רש"י].
שבריריות הקיום האנושי באה לידי ביטוי במילה יְדַכְּאוּם, המתארת את שבירת האדם וכליונו. הפרשנים נחלקו בשאלה מהו הגורם המדכא את האדם. יש הסבורים כי כוחות משמיים או מלאכי המוות הם שמתישים את כוחו של האדם ומשפילים אותו [רש"י, רמב"ן]. לעומתם, יש המפרשים כי החומר עצמו הוא שמדכא את הנפש השוכנת בו [אבן עזרא]. גישה אחרת רואה בדיכוי זה תוצאה של מקרים חיצונים ורוע הנהגת האדם, המביאים למותו בטרם עת, שכן רוב בני האדם אינם זוכים למות מיתה טבעית בסוף ימיהם [רלב"ג]. מנקודת מבט חינוכית-רוחנית, הדיכוי מתפרש כייסורים ומחלות שה' מביא על האדם עוד בחייו, במטרה לעורר אותו לשוב בתשובה בטרם ימות [אלשיך].
סופו של תהליך זה מתרחש לִפְנֵי־עָשׁ. רוב המפרשים מסבירים כי העָשׁ מסמל את הרימה, התולעה והריקבון האוכלים את גוף האדם בקברו, ומדגישים את חולשתו של האדם שכלה ונשחת אפילו על ידי חרק קטן כעש [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, המילה "לפני" יכולה להתפרש גם כתיאור זמן מוקדם: האדם מדוכא בייסורים ומחלות עוד בטרם העש והרימה יאכלו אותו בקבר [אלשיך]. אחרים רואים במילה "עש" מושג רחב יותר המבטא בליה, הפסד וכיליון כללי [מצודת ציון, רלב"ג]. גישה שונה לחלוטין מזהה את ה"עש" עם קבוצת הכוכבים הצפונית "עיש", ומפרשת את הביטוי כתיאור זמן מתמשך: בני האדם מדוכאים וכלים כל עוד השמש והכוכבים קיימים בעולם [אבן עזרא].