קיומו של האדם שברירי וזמני, וברגע האמת של המוות או המשפט מול ה', כל היתרונות שצבר בחייו נעלמים כלא היו והוא מסיים את חייו בחוסר הבנה.
המילה נִסַּע מתפרשת כעקירה, סילוק או פיזור [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המדמים פעולה זו לעקירת יתדות האוהל לקראת פירוקו [רש"י, אבן עזרא]. באשר למילה יִתְרָם, הפרשנים נחלקו לגבי מהות אותו יתרון שניטל מן האדם. הגישה המרכזית רואה בכך את היתרון הרוחני והשכלי שיש לאדם על פני הבהמה, כלומר השכל והנשמה [מצודת דוד, רלב"ג, אלשיך]. יתרון זה מסתלק מהם, ואם האדם לא טרח לפתח ולהשלים את שכלו בחייו, לא יישאר לו כל יתרון במותו [רלב"ג]. גישה אחרת מפרשת שהכוונה היא ליתרון חומרי, דהיינו תוספת העושר והנכסים שאדם צובר [אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, ה' לוקח מבני האדם את רכושם כעונש קל, כדי לפטור אותם מעונש חמור יותר של אבדון נצחי [מלבי"ם]. דעות נוספות מפרשות את היתרון כגאוותם וכוחם של בני האדם [רש"י, רמב"ן], או כשארית פליטתם שנהרסת כליל כשה' מביא עליהם רעה, שכן במשפט מול ה' האדם לעולם לא ינצח [ביאור שטיינזלץ].
חציו השני של הפסוק, יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה, מתאר את הטרגדיה של סיום החיים. בני האדם מתים מבלי שהשיגו חכמה אמיתית [מצודת דוד]. הם אמנם חשבו שזו חכמה לצבור ממון, אך מותם מוכיח שתכלית האדם היא אך ורק ללמוד חכמה רוחנית [אבן עזרא]. יש המסבירים כי המוות מגיע אליהם בפתאומיות, ולכן הם מתים ללא החכמה להבין את דבר מותם [רמב"ן]. מנגד, מוצגת תמונה מוחשית של תהליך הגסיסה, שבו הנפש מסתלקת מן הגוף בהדרגה, מהרגליים ומעלה. למרות שהאדם רואה את המוות מתקרב אליו, הוא עדיין מת ללא חכמה, שכן נכנסה בו רוח שטות ואין בו את התבונה לחזור בתשובה על חטאיו אפילו ברגעיו האחרונים [אלשיך].