קיומו של האדם הוא שברירי וזמני, וברגע האמת של המוות או המשפט מול ה' נִסַּע ונעקר כל יִתְרָם ויתרון שיש בָּם, ממש כפי שעוקרים את יתדות האוהל לקראת פירוקו. יתרון זה שמסתלק ונעלם יכול להיות העושר, הגאווה והכוח החומרי שצברו, או היתרון הרוחני והשכלי המבדיל אותם מן הבהמה. בסופו של דבר בני האדם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה, מבלי להבין שתכלית החיים אינה צבירת ממון אלא התפתחות רוחנית. בין אם המוות מכה בהם בפתאומיות ובין אם הם חווים גסיסה הדרגתית, הם מסיימים את חייהם ברוח של שטות וחסרים את התבונה לשוב בתשובה לפני סופם.
איוב, פרק ד׳, פסוק כ״א
הֲלֹא־נִסַּ֣ע יִתְרָ֣ם בָּ֑ם יָ֝מ֗וּתוּ וְלֹ֣א בְחׇכְמָֽה׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.