לאחר שאליפז מסיים לתאר את חזון הנבואה שנגלה אליו, הוא עובר להוכיח את איוב באופן ישיר. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאליפז מקדים מענה לשאלה מתבקשת: מדוע הנבואה והמלאך התגלו אליו ולא לאיוב עצמו? התשובה לכך נעוצה בתגובתו של איוב לייסוריו. מכיוון שאיוב בעט בייסורים והטיח דברים כלפי מעלה, הוא איבד את מעמדו ואת הראויות שלו לנבואה [מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך].
על רקע זה, אליפז קורא לאיוב: קְֽרָא־נָ֭א הֲיֵ֣שׁ עוֹנֶ֑ךָּ. הוא מאתגר אותו להתפלל ולזעוק לישועה, ולראות האם ייענה. בעוד שבעבר, כשהיה תם וישר, תפילותיו של איוב התקבלו מיד, הרי שעתה חטאו גורם לכך שזעקתו לא תישמע [חומת אנך]. פירוש נוסף רואה בקריאה זו אתגר מסוג אחר: אליפז מזמין את איוב לקרוא לעזרתו אנשים אחרים, כדי לראות אם ימצא אדם אחד שיסכים עם תלונותיו ויצדיק את כעסו על דרכי ה' [רמב"ן], או לחלופין, לקרוא לאסיפת חכמים כדי לבדוק האם מישהו מהם יציג הסבר שונה מזה שאליפז הרגע הציג [תקות אנוש].
בחלקה השני של שאלתו הרטורית, מוסיף אליפז: וְאֶל־מִ֖י מִקְּדֹשִׁ֣ים תִּפְנֶֽה. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה מִקְּדֹשִׁ֣ים מתייחסת לצבא המעלה, למלאכים הקדושים. אליפז תוהה לאיזה מלאך יוכל איוב לפנות כדי שימליץ עליו טוב, יביא לו חזון נבואי או יילחם עבורו בגזירה שנגזרה עליו. התשובה מובלעת בשאלה: אף מלאך לא יעמוד לצדו, משום שמעשיו הבאישו את ריחו בעיניהם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. מעבר לכך, יש המדגישים כי עצם הפנייה למלאכים אינה ראויה, שכן את התפילה יש להפנות אך ורק לה' לבדו, ומי שאינו עושה זאת נידון לגורל מר [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה שונה לחלוטין מפרשת את המילה מִקְּדֹשִׁ֣ים לא כמלאכים שבשמיים, אלא כאנשים הקדושים והחסידים שחיים בארץ. לפי קו מחשבה זה, אליפז שואל את איוב בתוכחה: מפי איזה אדם קדוש עלי אדמות שמעת אי פעם דברי תלונה והתרסה כגון אלו שאתה משמיע כעת? [אבן עזרא].