מפלתו של הרשע והאוויל אינה מסתיימת בחורבנו האישי, אלא ממשיכה להכות הדים ופוגעת גם בדורות הבאים אחריו, הנותרים חשופים, מבודדים וחסרי כל הגנה ומשפט צדק.
המושג בָנָיו מתייחס ליוצאי חלציו של האוויל [ביאור שטיינזלץ], אך יש המפרשים זאת בהשאלה על כל אותם אנשים הנמשכים אחריו ונוהגים כמנהגו [רלב"ג]. הקללה הרובצת עליהם היא כי יִרְחֲקוּ... מִיֶּשַׁע, כלומר הם לא יזכו לישועה [רש"י]. הסיבה לריחוק זה נובעת מעוון אביהם, שבעטיו בני אדם לא ירחמו עליהם [מצודת דוד]. מאחר שהאב התאכזר בחייו ולא חנן יתומים, בניו יסבלו מגורל דומה בנפול ביתם [אלשיך]. הריחוק מהישועה אינו רק עונש שמימי, אלא תהליך טבעי של מציאות חייהם [מלבי"ם], ויש הסבורים כי הבנים עצמם הם אלו שמרחיקים את נפשם מכל אפשרות של הצלה [רמב"ן].
מתוך חוסר הישע, הם וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר. המילה וְיִדַּכְּאוּ מורה על כך שהם אלו שיהיו מדוכאים ונרמסים על ידי אחרים, ולא שהם מדכאים את זולתם [רש"י, מנחת שי]. הדיכוי הזה לא ייעשה בסתר, אלא בַשַּׁעַר, כלומר בפרהסיה ולעיני כל העם [אבן עזרא, רמב"ן]. השער מציין באופן ספציפי את בית הדין של העיר, המקום שבו יושבים השופטים והזקנים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כאן מתגלה עומק הטרגדיה: דווקא במקום שאמור לסמל צדק ומשפט, בניו של הרשע יסבלו מעוול ומדיכוי על ידי בני אדם. הדיינים והזקנים יראו את העוול הנעשה להם במו עיניהם, אך יעמדו מנגד וְאֵין מַצִּיל. איש לא יקום לעזרתם, שכן הסביבה תצדיק את ההתעלמות בטענה שאביהם היה רשע [אלשיך, מצודת דוד].