הצלחתם החומרית של רשעים ואנשים חסרי תבונה מעוררת תהיות רבות על הצדק בעולם. אליפז משתף בתצפית אישית על תופעה זו, וחושף את המבט הפנימי שלו אל מול שגשוגו המדומה של הרשע, שגשוג שסופו קריסה מוחלטת.
אליפז מתאר מצב שבו הוא רואה אֱוִיל – אדם רשע או פתי – שהוא מַשְׁרִ֑ישׁ, כלומר צומח, מתפתח ומכה שורשים [אבן עזרא, שטיינזלץ], ומבסס את מעמדו בביתו בחוזקה וללא פגע [תקות אנוש]. המילה נָוֵ֣הוּ מכוונת לביתו של האוויל [אבן עזרא, שטיינזלץ]. במקור, מונח זה מתאר נאות דשא ומרעה צאן, והוא הושאל כאן לתיאור משכנו של האדם, מה שמשתלב היטב עם דימוי ההשתרשות והצמיחה בטבע [מלבי"ם].
בתגובה למראה זה, אומר אליפז וָאֶקּ֖וֹב – לשון קללה. עם זאת, הפרשנים נחלקים באשר למניע ולאופי של תגובה זו, ומציגים שלוש גישות עיקריות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאליפז לא פעל מתוך קנאה, אלא מתוך הבנה עמוקה של חוקיות הצדק. כאשר ראה את האוויל מצליח, הוא מיד שפט במחשבתו וגזר בלבו כי סופו של בית זה להיות מקולל ולהיחרב [מצודת דוד, רמב"ן]. הוא הבין שאי אפשר שהרשע יישאר בשלוותו לאורך זמן, וגזר עליו כי אובדן יבוא עליו ועל משפחתו [תקות אנוש]. גישה זו מקבלת רובד פילוסופי מול אלו המאמינים שהכל תלוי במזל עיוור; אליפז מצהיר במפורש כי מי שמתעשר ללא עמל, עושרו לא יכה שורש באמת ולא יעבור לבניו [מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים כי אליפז נקט בפעולה אקטיבית וקילל בפועל את ביתו של האוויל, כדי שאסון יכה בו פִתְאֹֽם ויעצור את התפתחותו והצלחתו [אבן עזרא, שטיינזלץ].
זווית שונה ופסיכולוגית מציגה את הדברים כהודאה של אליפז בחולשה אנושית. לפי פירוש זה, כאשר אליפז ראה את האוויל זוכה לעושר ושלווה בעולם הזה, הוא התמלא בקנאה וכעס. מתוך אותה התפרצות פתאומית של זעם הוא קילל את האוויל, אך בדיעבד הוא מודה שפעולה אימפולסיבית זו הייתה פזיזה וחסרת תבונה בעצמה [אלשיך].