ה' מתערב באופן פעיל בעולם כדי להפר את מזימותיהם של החזקים והערומים, ובכך מבטיח את קיום האנושות. לולא השגחה זו, החברה האנושית הייתה נדמית לדגי הים, כאשר הגדולים בולעים את הקטנים והעריצים מכחידים את החלשים [מלבי"ם].
בחלקו הראשון של הפסוק חסר ציון מפורש של זהות הניצלים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי המילה אֶבְיוֹן המופיעה בסוף הפסוק מתייחסת לפסוק כולו, כך שה' מושיע את האביונים, השפלים והנכשלים [רש"י, רלב"ג].
הביטוי המורכב מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם מעורר מחלוקת פרשנית ומפורש בכמה דרכים עיקריות. גישה אחת רואה בכך תיאור מטפורי, שבו ה"חרב" היא למעשה הפה של הרשעים. ה' מציל את האביון מ"חרב לשונם", כלומר מלשון הרע ומדיבורים שנועדו להשחית [רמב"ן, אלשיך], שכן הנזק הנגרם מפיהם קשה והרסני אף יותר מחרב פיזית [תקות אנוש]. לעיתים, ה' אף משתמש בדיבורם של הרשעים עצמם כדי להושיע את הקורבן, למשל כאשר הם מתרברבים במזימתם בקול, וכך הדבר נודע לאביון שניצל [רלב"ג].
גישה שנייה מפרשת את הביטוי כדימוי של חיית טרף, לפיו ה' מציל את האביונים מפיהם הטורף של הרשעים החושבים לבלוע אותם חיים [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לעומת גישות אלו, פרשנים אחרים טוענים כי מבחינה תחבירית חסרה בפסוק אות החיבור וי"ו, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב שה' מושיע את האביון מהחרב הפיזית וגם משיניהם ומפיהם של הרשעים [רמב"ן, מלבי"ם].
לצד פירושים אלו, יש המציעים הקשרים ספציפיים לפסוק. יש המקשרים זאת לתקופות של בצורת, שבהן ה' מציל את העניים מחרב האויב, והמילה מִפִּיהֶם פירושה הצלה מרעב וממצור של אויבים המבקשים להרעיבם [אבן עזרא]. אחרים רואים בפסוק רמז למכת חושך ביציאת מצרים, שבה ה' הציל את ישראל מחרב לשונם של המצרים, והושיע את האֶבְיוֹן מידו של המצרי החזק בעת שהישראלים חיפשו בבתיהם בחסות החשיכה [אלשיך].
בסופו של דבר, המילים וּמִיַּד חָזָק חותמות ומשלימות את המסר: ה' מושיע את האביון וחסר האונים מידם של אלו החזקים ממנו המבקשים להרע לו, בין אם בכוח הזרוע, בין אם במילים, ובין אם בנשק [מצודת דוד, מלבי"ם].