אובדן פתאומי של בהירות מחשבתית וחוסר אונים מול מציאות ברורה, מובילים למצב שבו החוכמה האנושית קורסת ונהפכת לעיוורון של ממש. המילים יומם יפגשו מתארות מצב שבו במהלך שעות היום אנשים ייתקלו באפלה, כאשר הפועל ימששו מתאר חיפוש וגישוש פיזי בידיים כדי להיזהר ממכשולים, בדומה לאדם עיוור [אבן עזרא, מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק אינו עוסק בחשיכה פיזית, אלא משמש משל לכישלון השכל, העצה והעורמה. האור מסמל את החוכמה, ואילו החושך מסמל את שיבוש הדעת. לפי פירוש זה, באור יום ובדברים ברורים ופשוטים המובנים לכל, עצתם של החכמים מסוכלת ואור חוכמתם נהפך לחושך [רש"י, מצודת דוד]. כפל הלשון בפסוק נועד להדגיש כי אפילו בצהרים, כלומר בעניינים שלרוב קל להבינם במחשבה ראשונה, עיני שכלם יהיו עיוורות והם יטעו בדרכם כאילו הלכו באפלת הלילה [מצודת דוד].
בתוך קו מחשבה זה, יש המחלקים את הפסוק לשני מצבים שונים של אובדן הדרך: החלק הראשון מתאר מצב שבו ה' מסלק לחלוטין את יכולת המחשבה, כך שאין בנמצא כל עצה או פתרון. החלק השני, לעומת זאת, מתאר מצב מורכב יותר שבו העצה והאור אכן קיימים ונוכחים בבירור כמו אור הצהריים, אך האנשים מגששים כעיוורים ואינם מסוגלים להשתמש בהם, עד שעצתם מתהפכת לרעתם [מלבי"ם].
מנגד, קיימת גישה היסטורית הקושרת את הפסוק ישירות למכת החושך במצרים, תוך חלוקת הפסוק לשני שלבי המכה. החלק הראשון של הפסוק מתייחס לשלושת ימי החושך הראשונים, שבהם הוסר אור היום כדי לאפשר לישראל לקבור את רשעיהם שמתו, מבלי שהמצרים יראו זאת וילעגו להם. החלק השני, המתאר גישוש בלילה בלב הצהריים, מכוון לשלושת ימי החושך האחרונים. ימים אלו התאפיינו בחושך סמיך ומוחשי שריתק את המצרים למקומם ללא יכולת לזוז, מה שאפשר לישראל להיכנס לבתיהם ולחפש באין מפריע את רכושם [אלשיך].