בסיומו של קטע הקינה הפותח את דבריו, מסכם איוב את מצבו הקיומי מתוך תחושת מועקה עמוקה וחוסר אונים. דבריו חושפים לא רק את עוצמת הסבל הפיזי והנפשי שעובר עליו, אלא גם משבר אמוני חריף הנוגע לשאלות של השגחה, גורל ושכר ועונש.
המילים לא שלותי משמען שלא הייתי שליו, והמילה נחתי נגזרת מלשון מנוחה ונחת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה רגז מתפרשת כפחד וחרדה, או כזעזוע חזק [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים מספר רבדים בהבנת הפסוק. הגישה הראשונה מתמקדת במצבו הנפשי של איוב עוד בטרם החלו האסונות. לפי כיוון זה, גם בימי הצלחתו איוב מעולם לא ישב בשלווה אמיתית. הוא היה נתון בדאגה מתמדת ובפחד מפני הרעה העלולה להתרגש ולבוא לעולם, ולבסוף, אותו פחד שקינן בו אכן התממש ובא עליו [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג].
גישה שנייה מתמקדת בקצב האירועים ובאופן שבו התרחשו האסונות. החזרה המשולשת בפסוק על המילים לא שלותי, ולא שקטתי וכן ולא נחתי, משקפת את רצף המכות התכוף שניחת על איוב. האסונות באו בזה אחר זה ללא כל הפוגה. איוב לא הספיק להתאושש, לעשות חשבון נפש או להתפלל לאחר אובדן רכושו, שכן מיד הכתה בו המכה השנייה, ולאחריה השלישית, עד שלבסוף ויבא רגז, שהיא המכה הרביעית והקשה מכולן שפגעה בבשרו ובגופו [אלשיך]. בכל פעם שקיווה למצוא ולו רגע קט של מנוחה, היא מעולם לא התייצבה, אלא מיד הוחלפה ברוגז וצרה חדשה [תקוות אנוש].
מתוך רצף אירועים אכזרי זה, צומחת הגישה השלישית והפילוסופית של הפרשנים, המנתחת את תפיסת עולמו של איוב. העובדה שהפגעים באו בזה אחר זה מוכיחה לאיוב שאין מדובר במקרה עיוור [מלבי"ם]. עם זאת, מכיוון שהוא ברור ושלם בצדקתו, הוא אינו יכול לקבל שאסונות אלו הם עונש מאת ה'. לכן, איוב מגיע למסקנה כי הנהגת העולם מסורה למערכת מזלות וגורל שנקבעת מראש בעת ההיריון והלידה, מערכת שאינה מבחינה בין צדיק לרשע [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם].
תפיסה זו מובילה את איוב לייאוש מוחלט. הוא סבור כי ה' מרומם ורחוק מכדי להשגיח על פרטי העולם השפל והזמני, ולכן בני האדם נתונים לחסדי הגורל הקבוע מראש ללא כל שכר ועונש על מעשיהם. מתוך מחשבה זו, איוב מקלל את יום היוולדו, שכן אם גורלו נקבע מראש לסבל כה רב וחסר פשר, המוות עדיף על פני חיים של ייסורים שאין בהם צדק [רלב"ג].