עומק הסבל האנושי עלול להפוך את סדרי העולם המוכרים, ולשנות את היחס אל המוות מפחד ורתיעה לכמיהה עמוקה ואף לשמחה מתפרצת.
הפרשנים עומדים על ההבדלים הדקים שבין מילות השמחה השונות המופיעות בפסוק. בעוד שהמילה השמַּחִים מתארת רגש פנימי ותמידי של שמחה, המילה גִיל מתייחסת לשמחה פתאומית ומתחדשת, כזו הנובעת ממציאה או מבשורה טובה. המילה יָשִׂישׂוּ מבטאת את הששון – כלומר, הפעולות החיצוניות והפיזיות המפגינות את השמחה כלפי חוץ, כדוגמת ריקודים ומחולות [מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי המילה גִיל אינה מוגבלת לשמחה בלבד, אלא מתארת התפרצות רגשית עזה שיכולה לבוא לידי ביטוי גם באבל [אבן עזרא]. המילה אֱלֵי משמעותה פשוט "אל" [מצודת ציון], והביטוי השמַּחִים אֱלֵי גִיל מתאר אנשים השמחים בעצם הגילה והששון שמעניקה להם מציאת הקבר [רש"י], או כאלו השמחים לקראת המוות ממש כפי שאדם שמח כשהוא הולך לאירוע משמח [אבן עזרא].
בזיהוי הדמויות השמחות לקראת הקבר, מתפצלים הפרשנים לשני כיוונים מרכזיים:
הגישה הראשונה רואה בפסוק תיאור כפול ומודגש של הסובלים עצמם. מרוב ייסורים, הם מייחלים למוות וישמחו שמחה גדולה וגלויה ברגע שבו ימצאו לעצמם קבר שיעניק להם מנוחה [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה, מפרשת כי השמחים הם דווקא אנשים אחרים המתבוננים באדם הסובל. בתוך גישה זו ישנם מספר גוונים:
חלק מהפרשנים מסבירים כי מדובר באנשים נהנתנים, שכל חייהם סובבים סביב תענוגות והם מתרחקים מכל מחשבה על מוות או דאגה. הפסוק מדגיש כי אפילו אנשים אלו, כשהם רואים אדם שייסוריו כה קשים עד שנדמה כי ה׳ הסתיר את פניו ממנו, ישמחו עבורו כשימצא קבר ויגאל מייסוריו, שכן מראה הסבל שלו מסב צער גם להם [רמב"ן, תקות אנוש].
פרשנים אחרים רואים ב"שמחים" אנשים הגיוניים, ישרי דרך וחסידים, שבאופן טבעי שמחים בטובתם של אחרים ללא קנאה. אנשים אלו מבינים שעבור אדם שאיבד כל תקווה, המוות הוא הטובה הגדולה ביותר, ולכן הם ישישו כשימצא את מנוחתו [מצודת דוד, מלבי"ם]. זווית ייחודית מוסיפה כי אותם אנשים טובים ישמחו למצוא קבר לאדם הנמצא בשיא הצלחתו, כדי שימות מתוך שלווה ויימנע ממנו לחוות התרסקות ואובדן כפי שחווה איוב [אלשיך].
ברובד פרשני שונה לחלוטין, מובא פירוש המקשר את הפסוק לדמותה המקראית של איזבל. על פי פירוש זה, המילים השמַּחִים אֱלֵי גִיל רומזות לאיברי גופה – הגולגולת, כפות הידיים והרגליים – שבהם השתמשה כדי לשמוח ולרקד לפני כלות. בזכות מצווה זו, איברים אלו ניצלו מגזירת הכלבים שטרפו את גופה, והם אלו ש"ששו" כאשר זכו סוף סוף כי יִמְצְאוּ קָבֶר וייקبرو כראוי [חומת אנך].