איוב ממשיך בקללתו העמוקה על יום היוולדו, ומייחל לכך שאותו יום יימחה מן העולם ויטבע באפלה מוחלטת ובאימה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יִגְאָלֻהוּ נגזרת מלשון טינוף ולכלוך, כלומר שחושך מוחלט יטנף ויכתים את היום הזה. עם זאת, ישנה גישה חלופית המפרשת מילה זו מלשון גאולה וקרבה משפחתית; לפי פירוש זה, החושך וצלמות המוות יתבעו את היום לעצמם כקרובי משפחתו, יפדו אותו וימשכו אותו אליהם תמיד, אם כי יש שדחו פירוש זה כרחוק מן הפשט [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם].
היום נתון לשליטת חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, מושג המייצג את צל המוות וחשכת הקבר שאינה מאירה לעולם [רש"י, מצודת ציון]. המילה צלמוות מורכבת מחיבור של צל ומוות, שכן כשם שהצל חשוך ביחס לשמש, כך האדם מתקרב אל המוות מיום היוולדו, בדומה לצל ההולך ומתקרב אל חשכת הלילה [תקוות אנוש]. על יום זה תִּשְׁכָּן־עָלָיו עֲנָנָה, שהיא מילת קיבוץ המתארת קבוצת עננים [מלבי"ם]. אין מדובר רק בהיעדר אור, אלא בחושך ממשי ואקטיבי שנוצר על ידי עננים השוכנים על היום ומחשיכים אותו לחלוטין.
הפסוק חותם בקללה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם. משמעות המילה יְבַעֲתֻהוּ היא פחד, חרדה ואימה, שהחושך והצלמוות יפילו על אותו היום וימנעו ממנו לעמוד על כנו [מצודת ציון, אבן עזרא, רמב"ן]. לגבי משמעות הביטוי כִּמְרִירֵי יוֹם, נחלקו הפרשנים לשלושה כיוונים מרכזיים:
גישה אחת גורסת כי האות כ' היא חלק משורש המילה, המבטאת חמימות עזה ולהט, כמו תנור בוער. לפיכך, הכוונה היא לאידים העולים בשל חום היום הכבד וחוסמים את האור, או לחום עצמו הבוער כסם המוות [מצודת דוד, רלב"ג, אבן עזרא, מלבי"ם].
גישה שנייה מתייחסת לאות כ' כאות יחס (כמו במילה "כחצות"), ומפרשת את המילה מלשון מרירות ומגפה. לפי קו זה, מדובר באוויר נגוע בדבר, במחלות קשות המתחדשות מחום היום, או באנשים מרי נפש המקללים את יומם ונבעתים ממנו [רמב"ן, תקוות אנוש].
גישה שלישית וייחודית רואה בביטוי זה רמז לכוחות רוחניים מזיקים, שדים או כוחות רעים המופיעים בכל יום ומושלים בשעות הצהריים, אשר יטילו את אימתם ויבטלו לחלוטין את כוחו של אותו היום [רש"י, שטיינזלץ, אלשיך].