כאשר חיי האדם מאבדים את כיוונם ומטרתם, הקיום עצמו הופך למעמסה כבדה. הכתוב מבטא את הייאוש העמוק של מי שנקלע למציאות חסרת מוצא, ומעלה תמיהה נוקבת על עצם מתן החיים לאדם שגורלו התאכזר אליו והוא כלוא בתוך סבלו, מבלי יכולת להבין או לשנות את מצבו. מתוך תחושות אלו, איוב מתאר את מצבו האישי כמי שעולמו חשך עליו [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים לְגֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה מתארות אדם שהדרך העתידית נעלמה ממנו. הוא סובל מחוסר מזל, אינו מוצא נתיב ללכת בו, ואינו מסוגל להשלים את מעשיו ולהשיג את מבוקשו [מצודת דוד, רמב"ן, אבן עזרא]. במצב זה, ניטלת מן האדם יכולת הבחירה, והוא אינו יודע כיצד להיזהר מהמכשולים והפגעים שנגזרו עליו [מלבי"ם]. מנגד, ישנה תפיסה שונה ולפיה הדרך אינה נסתרת מהאדם, אלא דווקא מה'. כלומר, מעשיו הטובים של האדם נסתרים מעיני ה', שאינו מביט בהם ואינו מעניק לו את הגמול הראוי [רש"י]. גישה נוספת מתמקדת באובדן טעם החיים, ומסבירה כי במצב כזה אין לאדם כל צורך בחיים, שכן הוא אינו מסוגל להתענג אפילו על פעולות בסיסיות כמו אכילה [רב סעדיה גאון].
החלק השני של הפסוק, וַיָּסֶךְ, מובן על ידי הפרשנים מלשון סכך, גדר או מחיצה. ה' הציב גדר החוסמת את דרכו של האדם, סגר עליו מכל עבר, וכלא אותו במעין מסגר שאינו מאפשר לו לצאת או להתקדם [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רמב"ן]. מחסום זה יכול להתפרש גם כמסך שה' פרש, המסתיר את פניו ומונע מהאדם לראות את הנוכחות האלוהית [ביאור שטיינזלץ].
מול כלל הפירושים הרואים בפסוק תיאור של אדם סובל וחסר אונים, קיימת קריאה הפוכה לחלוטין. לפי תפיסה זו, הפסוק עוסק דווקא באדם מוצלח מאוד. ה' גדר בעדו במובן החיובי, כלומר שמר והגן עליו מפני הרע. במקרה של אדם כזה, השמחה של הסובבים על מציאת קברו נובעת מכך שטוב לו לאדם למות בעודו בשיא הצלחתו, בטרם יתהפך עליו גלגל המזל ויירד מנכסיו, בדיוק כפי שאירע לאיוב עצמו [אלשיך].