לאחר שהטיח דברים כלפי הזמן ועצם קיומו, איוב ממקד כעת את כאבו בעצמו ובטרגדיה של לידתו. הוא מביע משאלה נואשת שחייו היו נגדעים עוד בטרם החלו, ובכך היה נחסך ממנו הסבל הנורא שהוא חווה כעת [תקות אנוש].
הפרשנים נחלקים בשאלה מי הוא זה שלֹא סָגַר. גישה אחת גורסת כי נושא המשפט חסר, והכוונה היא למי שבידו היכולת לסגור [רש"י], או באופן ספציפי לה' שהוא פותח הרחם [אבן עזרא]. מנגד, יש המקשרים זאת לליל ההיריון או למערכת הכוכבים, בטענה שהלילה עצמו היה צריך לסגור את הרחם, ביודעו את הגורל המר המצפה לו [מצודת דוד, מלבי"ם].
באשר לביטוי דַּלְתֵי בִטְנִי, קיימות שתי תפיסות מרכזיות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בבטן אמו, שנקראת בטני משום שהייתה משכנו בתקופת העיבור. לפי פירוש זה, הדלתות הן או פתח הרחם שהיה צריך להינעל כדי למנוע את קליטת ההיריון [מלבי"ם], או פתח היציאה שהיה צריך להישאר סגור כדי שאיוב לעולם לא ייצא לאוויר העולם [רש"י, תקות אנוש].
לעומת זאת, גישה פיזיולוגית שונה מפרשת כי דַּלְתֵי בִטְנִי הם הטבור, דרכו העובר מקבל את מזונו. לפי דעה זו, איוב מייחל לכך שמעבר זה היה נחסם, כך שהוא היה מת ברעב עוד בהיותו במעי אמו [מצודת דוד, אבן עזרא, אלשיך].
אילו היו הדלתות נסגרות, התוצאה הייתה שוַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי. רוב הפרשנים מסבירים כי העָמָל הוא הסבל, הטרחה והיגון שאיוב נתון בהם כעת, אשר היו נעלמים מתודעתו אילו לא היה נולד. מבחינה דקדוקית, המילה וַיַּסְתֵּר מנוקדת בפתח מתחת לאות וי"ו לתפארת הקריאה, אך משמעותה היא תנאי בעבר, כלומר והיה מסתיר [תקות אנוש].
זווית ייחודית מפרשת את המילה עָמָל לא ככאב פיזי, אלא כסכנה רוחנית. איוב חושש שהייסורים יובילו אותו לחטוא, להטיח דברים כלפי מעלה ולאבד את כל זכויותיו. לכן הוא מצר על כך שלא מת ברחם, שכן המוות המוקדם היה מסתיר ומונע ממנו את עמל העוון וההידרדרות המוסרית [אלשיך].