איוב משנה את גישתו כלפי ליל התעברותו. לאחר שביקש קודם לכן שהלילה יימחק כליל מן המציאות, כעת הוא מקבל את עצם קיומו, אך מקלל אותו שיישאר ריק, ערום ומשולל כל תנועה ושמחה [תקות אנוש].
הפרשנים מסכימים כי המילה גַלְמוּד מתארת מצב של בדידות מוחלטת, יחידות ושממון [אבן עזרא, רמב"ן, שטיינזלץ, מצודת ציון]. אין מדובר רק בבדידות רגילה, אלא בניתוק מוחלט מכל אדם ומשאר הבריות [רש"י, מלבי"ם]. יש המפרשים נתק זה במישור הרעיוני, ולפיהם איוב מבקש שהלילה הזה ינותק ממחזור הזמן ולא יתחבר כלל לימות השנה ולחודשיה [רמב"ן].
הבדידות והשממון של הלילה מובילים ישירות לחציו השני של הפסוק: אַל־תָּבוֹא רְנָנָה בּוֹ. החושך בלילה זה יהיה כה כבד, עד שחבורות של בני אדם לא יצאו לטייל יחד. מכיוון שדרך העולם היא שאנשים ההולכים יחדיו פוצחים בשיר, הרי שבלילה שבו אין חברה אנושית, ממילא לא תישמע בו שום שמחה [מצודת דוד, רלב"ג, שטיינזלץ]. המילה רְנָנָה מסמלת את הרעש וההמולה של קבוצת בני אדם [רמב"ן], שכן השמחה היא המניע המרכזי לתנועה ולפעילות [תקות אנוש].
לצד הפירוש המרכזי הרואה ברננה ביטוי לחברה אנושית כללית, קיימות גישות נוספות. גישה אחת קושרת את הפסוק להקשר של הולדה וזוגיות. מכיוון שוולד שנוצר בלילה זה נידון לחיי סבל, איוב מייחל שהלילה יהיה ערירי וריק מזיווגים בין איש לאישה, והרננה שלא תבוא בו היא למעשה קולות השמחה של חתן וכלה [מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת מעתיקה את משמעות הרננה לעולמות העליונים, ומפרשת שאיוב מבקש למנוע בלילה זה אפילו את שירתם של מלאכי השרת [רמב"ן].