קינתו של איוב ממשיכה לעקוב אחר שלבי יציאתו לאוויר העולם, תוך שהוא מביע צער על עצם פעולות ההצלה והטיפול הטבעיות שנועדו לקיים את חייו. לאחר שהלין על כך שלא גווע ברחם, הוא תוהה מדוע זכה לטיפול מיד עם היוולדו.
המילה קִדְּמוּנִי מוסברת על ידי הפרשנים במשמעות של באו לפניי או המתינו לקראתי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. איוב שואל מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם – מדוע היו שם ברכיים שקיבלו אותו כשיצא מרחם אמו. הפרשנים נחלקו למי שייכות ברכיים אלו: יש הסבורים כי אלו ברכי האם [רש"י], אחרים מפרשים שאלו ברכי המיילדות שנוהגות לקבל את הוולד [מצודת דוד], ויש המייחסים זאת לברכי האב שעל ברכיו נולד ומתקבל התינוק [מלבי"ם]. הגישה המרכזית העולה מן המפרשים היא שאיוב מצר על כך שלא הונח ליפול ארצה ולהישאר ערום על האדמה, שכן אז היה מת מיד עם לידתו [מצודת דוד, מלבי"ם, תקות אנוש].
בהמשך הפסוק הוא שואל וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק. הפרשנים מסכימים כי המילה וּמַה משמשת כאן במשמעות של "למה" [אבן עזרא, מצודת ציון]. השימוש בפועל אִינָק בלשון עתיד נובע מכך שאיוב מדבר מנקודת המבט של יום הלידה, ומתייחס לפעולת היניקה שעתידה להתרחש [רש"י].
איוב ממשיך את הקו הרעיוני וטוען כי גם אם ניצל ממוות בעת הנפילה לארץ והונח על ברכיים, מוטב היה אילו שדי אמו היו צומקים וכך היה מת ברעב [מצודת דוד, מלבי"ם]. על גבי רובד זה מתווספת תהייה כלפי ה': מדוע הטריח ה' את עצמו לחולל את הפלא שבו דם האם נהפך לחלב כדי שהתינוק לא יגעל ויוכל לינוק, כאשר מדובר באדם שחייו רצופים סבל ועמלו לא יביא לו כל תועלת [אלשיך]. הסדר בפסוק מתאר במדויק את המהלך הטבעי של חיי אדם: תחילה היציאה מן הרחם והקבלה על הברכיים, ולאחר מכן ההזנה והיניקה [תקות אנוש].