אנשים שחייהם מלאים בסבל ובמרירות מגיעים לעיתים לנקודת שפל שבה הם מייחלים לסוף, אך הגורל מתאכזר אליהם ומונע מהם את המנוחה המיוחלת. ביטוי עמוק לייאוש זה מומחש דרך תיאורם של אלו הַמְחַכִּים לַמָּוֶת, המקווים ומתאווים אליו, וקובלים על כך שהוא בושש לבוא וְאֵינֶנּוּ [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משתמש בהשוואה ציורית כדי להמחיש את עוצמת הייאוש. המילה וַיַּחְפְּרֻהוּ נגזרת מלשון חפירה וחיפוש מדוקדק, והיא מתארת כיצד אותם מרי נפש עוקבים ומחטטים בכל חור וסדק כדי למצוא את מותם [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הם מחפשים את המוות מִמַּטְמוֹנִים, כלומר, בתשוקה ובמאמץ גדולים יותר מזה של אנשים החופרים באדמה כדי לחשוף אוצרות חבויים [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, תקות אנוש]. ייאושם כה עמוק עד שהם מחפשים באקטיביות דרכים למות, ובמצב כזה של קוצה בחיים, אין סיכוי שישובו בתשובה אל ה' ולכן ייסוריהם אינם מביאים לתיקונם [אלשיך].
מנגד, מוצגת פרשנות שונה לחלוטין המזהה בפסוק תיאור טראגי ואירוני של תהפוכות הגורל. לפי גישה זו, האות מ"ם במילה מִמַּטְמוֹנִים אינה מציינת השוואה של "יותר מ-", אלא מציינת מקום. הפסוק מתאר אדם עני וסובל שחיכה למוות כל ימיו, אך המוות חמק ממנו. באחרית ימיו, אותו אדם חופר באדמה ומוצא אוצרות גדולים. דווקא אז, בעודו חופר כדי להוציא את המטמון, נופל עליו גל אבנים והוא נהרג. מתברר כי הוא חפר והוציא את מותו מתוך המטמונים עצמם. הטרגדיה מתעצמת לנוכח העובדה שכל עוד רצה למות, הוא נותר בחיים, ודווקא ברגע שהצליח וביקש לשמוח בחייו, השיג אותו המוות [מלבי"ם].