שתיקה ארוכה וכבדה של אבלות נשברת, והסבל האילם הופך לזעקה. לאחר שבוע של התכנסות פנימית, איוב שובר את שתיקתו ומפנה את כאבו כלפי עצם קיומו.
אַחֲרֵי־כֵן – לאחר שחלפו שבעת ימי השתיקה והאבל, פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת־יוֹמוֹ. הגישה הפשוטה רואה בכך ביטוי כן וישיר של כאב על אובדן הכול. איוב תוהה על ערך חייו כשהוא נמצא בשפל כה עמוק, ומתוך צער רב הוא מקלל את יום הולדתו ואת השעה שבה בא לעולם. הפרשנים מציינים כי מבחינה רעיונית, הזמן או היום שעבר אינם ישות ממשית שניתן להטיל עליה קללה, אך זוהי דרכו של אדם המצוי בצער עמוק להתבטא [אבן עזרא, תקוות אנוש]. תופעה זו אינה ייחודית לאיוב, וכבר מצינו נביאים, דוגמת ירמיהו, שקיללו את יום הולדתם מתוך כעס וייאוש [רמב"ן, אבן עזרא, תקוות אנוש]. דעה נוספת מציעה שאיוב קילל את היום הספציפי בשבוע שבו נולד, מתוך משאלה שזכרו של יום זה יימחה לחלוטין [אבן עזרא].
בעוד שיש מי שסבור שאיוב רק ביטא כאב אישי פשוט ולא בא לערוך חשבון עם ה' [ביאור שטיינזלץ], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים חושפת כאן משבר אמוני ותיאולוגי עמוק. איוב, שהכיר בצדקת עצמו וידע שלא חטא, לא יכול היה לקבל שייסוריו הם עונש מוצדק. לפיכך, הוא הגיע למסקנה שה' סילק את השגחתו הפרטית מבני האדם, והפקיר אותם למקריות, ממש כפי שמושגחים בעלי החיים שאין להם שכר ועונש פרטיים [רמב"ן].
מתוך מחשבה זו, איוב אימץ תפיסת עולם גורלית, הנשענת על שלטון המזלות והכוכבים. הוא החל להאמין שכל קורותיו של האדם – עושרו או עוניו, הצלחתו או כישלונו – נקבעים מראש על ידי מערכת הכוכבים ברגע ההיריון והלידה. לתפיסתו, לאדם אין כלל בחירה חופשית, וממילא אין משמעות להשתדלות או למעשים מוסריים. איוב אינו כופר בידיעתו של ה', אלא טוען שהעוול שנגרם לו נובע מאותה גזרת כוכבים אכזרית. מתוך מרירות זו, ובהבנה שהיעדר קיום עדיף על פני חיים שנגזרו מראש לסבל ולמכאוב, הוא מקלל את היום שבו חרצו הכוכבים את גורלו הרע [מצודת דוד, מלבי"ם, אבן עזרא].
תפיסה זו של איוב נתפסת על ידי המפרשים כבעייתית וחמורה. שלילת ההשגחה הפרטית ותליית הגורל במערכות השמיים הן הסיבות לכך שחבריו של איוב מזהים את מחשבתו הפסולה, ועל כן הם עונים לו בהמשך הספר מילים קשות [רמב"ן]. יתרה מכך, יש הרואים בקללת היום והלילה לא רק ביטוי של צער, אלא מרידה של ממש בחוקי הטבע ובסדרי בראשית המנהיגים את העולם [רמב"ן].