איוב, פרק ג׳, פסוק א׳

אַחֲרֵי־כֵן, לאחר שחלפו שבעת ימי השתיקה והאבל, פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת־יוֹמוֹ, כלומר את יום הולדתו. זעקה זו מבטאת לא רק כאב טבעי של אדם שאיבד הכול, אלא גם משבר אמוני של מי שיודע כי לא חטא ומסיק עקב כך שה' סילק את השגחתו מהעולם. איוב מאמץ תפיסה שלפיה גורל האדם נקבע מראש על ידי שלטון המזלות ללא בחירה חופשית, ומעדיף את חוסר הקיום על פני חיים של סבל. מתוך ייאוש זה הוא מקלל את הרגע שבו חרצו הכוכבים את גורלו הרע, במעשה שנתפס כמרידה של ממש בחוקי הטבע ובסדרי בראשית.