מתוך תהומות הייאוש והצער, עולה זעקה קיומית המהרהרת על עצם התכלית שבהענקת קיום למי שחייו רצופים בסבל. הפסוק פותח בשאלה לָמָּה יִתֵּן, מבלי לפרש מי הוא הנותן, שכן ברור מאליו כי הכוונה היא לה׳, בורא עולם [רש"י, מצודת ציון, רמב"ן], או לחלופין, ליום ההולדת עצמו שהביא את האדם לעולם [רמב"ן]. השאלה המרכזית היא מדוע כופה ה׳ את מתנות האור והחיים על אנשים שאינם חפצים בהן ואף רואים בהן רעה, כאשר המוות והקבר היו יכולים להעניק להם מנוחה [מצודת דוד, תקות אנוש, אלשיך].
הפרשנים מצביעים על הבחנה דקה בין שני סוגי הסובלים המוזכרים בפסוק. לְעָמֵל הוא אדם שגדל בצרות וכורע תחת נטל של עבודת פרך [רש"י, מלבי"ם]. עבורו, האוֹר – זריחת השמש שנועדה להיטיב עם בני האדם – אינו אלא קללה. האור מבשר על סיומה של שנת הלילה המתוקה ועל תחילתו של יום עבודה קשה ומייסר נוסף [מלבי"ם, אלשיך].
לעומת העמל, שעשוי למצוא נחמה ומנוחה בלילה, לְמָרֵי נָפֶשׁ הם אומללים שקצים בחייהם לחלוטין, בין ביום ובין בלילה [מלבי"ם, שטיינזלץ]. אלו אנשים שאינם מרוויחים דבר מעצם קיומם מלבד תחושת מועקה, והיו מעדיפים את המוות כדי לשכוח את סבלם. איוב משתמש כאן בלשון רבים כדי לכלול את עצמו יחד עם כל שאר האנשים השרויים במצב דומה [רמב"ן]. רוב הפרשנים רואים בחלוקה זו של הפסוק חזרה על אותו רעיון פשוט במילים שונות לשם הדגשה [מצודת דוד].
גישה שונה ורוחנית יותר מסבירה כי מרירות הנפש אינה נובעת רק מסבל פיזי, אלא מייסורים של חטא ועוון [אלשיך]. לפי פירוש זה, מדובר באנשים שנפשם מרה עליהם בגלל חטאיהם, והם מייחלים למוות כדי שיוכלו לכפר על עוונותיהם ולמצוא מנוחה. אולם, מכיוון שאסור לאדם ליטול את חייו בעצמו, הם נאלצים להמשיך לחיות בעל כורחם, ועל כך נשאלת השאלה לשם מה מוענקים להם חַיִּים שאינם אלא עונש מתמשך [חומת אנך].