איוב ממשיך בקינתו המרה על ליל התעברותו, ומייחל שיוטל עליו גינוי מוחלט מאת אלו המומחים בצער ובמרירות. הוא מזמן כוחות שונים כדי להטיל צל כבד וקללה על אותו הלילה.
הפרשנים מסבירים כי המילה יִקְּבֻהוּ משמעותה יקללוהו [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והיא מבטאת קללה חמורה ועוצמתית במיוחד [אלשיך]. המילה הָעֲתִידִים מתפרשת כמוכנים ומזומנים [אבן עזרא, מצודת ציון], ואילו עֹרֵר פירושו לעורר ולהקיץ [מצודת ציון]. מתוך כך, עולה השאלה מיהם אותם אֹרְרֵי־יוֹם ומה פשרה של המילה לִוְיָתָן. המקורות מציגים מספר כיווני חשיבה מרכזיים להבנת התמונה שאיוב מצייר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בספדנים מקצועיים. אלו הם אנשים המיומנים בבכי, שנוהגים לקלל את יום המיתה בהספדם [אבן עזרא, רמב"ן, מצודת דוד]. לפי קו זה, המילה לִוְיָתָן אינה מתייחסת לחיה, אלא משמעותה אבלות, קינה או הלוויית המת. האות נו"ן בסוף המילה מחליפה את האות מ"ם, כך שהכוונה היא ל"לווייתם" או אבלם [רמב"ן, אבן עזרא, רלב"ג, מצודת ציון, רש"י]. יש המוסיפים כי מדובר באנשים שמלאכתם ופרנסתם תלויות במוות, והם מכריזים ומעוררים את הנשים להתקבץ אל האבל. לפיכך המילה לִוְיָתָן נגזרת מלשון התחברות ולוויה, והסיומת מופנית לנשים המקוננות [תקות אנוש]. גישה קרובה נוספת רואה באותם מקללים אנשים מרי נפש, עניים ונדכאים, שמתוך צערם ודלותם רגילים לקלל את ימיהם תמיד [רש"י, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, קיימת גישה המפרשת את הפסוק סביב רעיון העקרות והזיווג. לפי פירוש זה, המילה עֹרֵר נגזרת מהמילה ערירי, כלומר ללא בנים, והמילה לִוְיָתָן משמעותה חיבור וזיווג בין איש לאישה, או בין היום והלילה. איוב מקלל את הלילה ההוא שיהיה ערירי, ושכל זיווג שייעשה בו לא יוליד צאצאים. אם בכל זאת ייוולדו ילדים מאותו לילה, הם בעצמם יקללו את החיבור הזה [רש"י, מלבי"ם].
לצד הפירושים האנושיים והלשוניים, ישנה גישה המפרשת את המילה לִוְיָתָן כפשוטה – מפלצת הים העצומה או כוח קוסמי. לפי דעה אחת, הפסוק מתאר יורדי ים שספינתם עומדת להישבר, והם מקללים את היום שעלו עליה שכן הם עתידים להיטרף על ידי דג הלווייתן הגדול [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. דעה אחרת מפרשת זאת במישור העליון, ומסבירה כי המקללים הם כוחות שמימיים בעלי שליטה בעולם השפל, אשר עתידים להתעורר ולרוצץ את ראשי הלווייתן [רמב"ן].