איוב ממשיך בקינתו ומביע משאלה עמוקה לחידלון כהימלטות מסבלו, מתוך כמיהה שלא להיכנס כלל אל מעגל החיים. הפסוק ממשיך את שאלת ה"למה" מתחילת העניין, כאשר איוב שואל מדוע לא זכה לחלוק את גורלם של אלו שמעולם לא חוו את העולם החי [מצודת דוד, תקות אנוש].
הוא מדמה את עצמו לנֵפֶל, שהוא עובר שמת ברחם ומופל קודם זמנו, בטרם התפתחו איבריו [מצודת דוד, תקות אנוש]. המילה טָמוּן מתארת מצב של דבר מכוסה וקבור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ומבטאת את מצבו הפיזי של העובר המקופל ומוסתר בתוך עצמו [מצודת דוד]. מעבר לכך, ההטמנה מסמלת הוויה של דבר שאבד ונשכח לחלוטין, שאין לו שום זכרון ואינו נמנה בין היצורים החיים [תקות אנוש]. גישה ייחודית מפרשת כי נֵפֶל טָמוּן מתייחס ספציפית לוולדות שנוצרו באיסור, ולכן מטמינים ומסתירים אותם מיד בצאתם לאוויר העולם [אלשיך]. בהקשר זה, המילים לֹא אֶהְיֶה יכולות להתפרש בלשון הווה, כלומר הלוואי שלא הייתי חי כיום, או בלשון עבר, כמשאלה שלא היה קיים מעולם [תקות אנוש].
חלקו השני של הפסוק, כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר, מהווה חזרה רעיונית על תחילתו ומתאר תינוקות שנפטרו בטרם הספיקו לראות את אור העולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. המילה כְּעֹלְלִים מתארת תינוקות רכים או עוברים במעי אמם [מצודת ציון]. יש המבארים את המונח על שם השחוק והלכלוך האופייניים לילדים המשחקים בעפר [רש"י], ויש המסבירים כי הם נקראים כך על שם העתיד, שכן זהו השלב שאליו היו מגיעים לולא הקדים אותם המוות [תקות אנוש].
בעוד שרוב הפרשנים רואים בחלק זה כפל עניין, ישנה דעה המחלקת בין סוגי העוברים. לפי גישה זו, ההדגשה לֹא רָאוּ אוֹר מכוונת לעוברי אומות העולם, בניגוד לעוברי ישראל שעליהם נאמר כי נר דולק על ראשם והם רואים אור רוחני בבטן אמם. איוב מייחל להיות אפילו כאותם עוברים שלא זכו לשום אור, ובלבד שימצא מנוחה [אלשיך].