איוב ממשיך לקלל את ליל התעברותו, ומייחל לכך שאותו לילה ייבלע בחשכה מוחלטת ואינסופית, ללא כל נקודת אור שתפר את העלטה או תבשר על בוא הבוקר.
בפתח דבריו הוא מבקש: יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ. המילה נִשְׁפּוֹ מתארת את שעות הדמדומים שבתחילת הלילה ובסופו [אבן עזרא, מצודת ציון], או את חושך הלילה עצמו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב מקלל את הכוכבים הגדולים והמאירים, שנוהגים להיראות ולנצנץ בשעות אלו, ומבקש שאורם יכבה. [תקות אנוש] מוסיף כי קללה זו כוללת בתוכה גם את הירח (הנחשב כאן ככוכב הקטן בשיעורו), במטרה ליצור חשכה כה גמורה ומוחלטת, עד שאפילו עוברי דרכים לא יוכלו למצוא את נתיבם. [אלשיך] מסביר שאיוב מבקש לבטל את הלילה הזה לחלוטין, למנוע את החיבור בינו לבין היום שאחריו, כך שלא ייספר כלל כחלק ממחזור הזמן הרגיל.
בהמשך הפסוק, יְקַו לְאוֹר וָאַיִן, מתואר מצב של המתנה נואשת לאור שלא מגיע. הלילה עצמו מתואר כמי שמקווה וממתין לבואו של אור השמש שיסיים אותו, אך השמש לא תזרח ביום שאחריו והאור לא יגיע [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, [תקות אנוש] מפרש שההמתנה אינה של הלילה המואנש, אלא של האדם שיקיץ משנתו, יצפה לאור היום כמנהגו, אך יגלה שהחשכה נותרה בעינה.
הפסוק נחתם בציור פיוטי מרהיב: וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר. המושג בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר מתאר את האור הנוצץ בפאת המזרח טרם זריחת השמש. הפרשנים מסכימים כי מדובר בהשאלה פיוטית המדמה את בקיעת השחר לפתיחת עין, כאשר קרני האור הראשונות הן כעפעפיים הנפקחים [אבן עזרא, מצודת ציון]. [מלבי"ם] ו[ביאור שטיינזלץ] מעמיקים את הדימוי ומסבירים כי הלילה מתואר כעיוור חסר עיניים, שבכל בוקר זוכה לראות מעט אור רק דרך "עפעפיו" של השחר המושאלים לו; איוב מקלל את הלילה ההוא שיישאר בעיוורונו, ושעיניו העצומות לא יזכו להיפקח על ידי השחר. [רש"י] מפרש את המילה בפשטות כקרני אור וזהרורים. לעומת זאת, [תקות אנוש] חולק על ההאנשה של השחר, וטוען כי לשחר אין באמת עיניים או עפעפיים. לשיטתו, מדובר במטבע לשון שבו העפעפיים שייכים למעשה לאדם הפוקח את עיניו בבוקר כדי לראות את האור, ואיוב מאחל שעיני האדם לא יזכו לראות את אור השחר באותו בוקר לעולם.