חוויית החרדה הקיומית המלווה את האדם דווקא בימי שלוותו מקבלת כאן ביטוי חד וכואב. גם בשיא הצלחתו, צל כבד של דאגה העיב על חייו של איוב ומנע ממנו ליהנות באמת מן הטובה, וכעת, אותם אסונות שמהם חשש יותר מכל – התממשו.
הפרשנים מסכימים כי המילים פַּחַד פָּחַדְתִּי וכן וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי משמשות כהקבלות נרדפות המבטאות אימה ודאגה עמוקה, בעוד שהמילים וַיֶּאֱתָיֵנִי וכן יָבֹא לִֽי מציינות את בואן והתרחשותן בפועל של אותן רעות [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפחד ליווה את איוב לאורך כל ימיו, ובעיקר נסב סביב החשש המתמיד לגורל בניו, שמא חטאו, חשש שהוביל אותו להקריב עבורם קורבנות ללא הרף [רש"י, רמב"ן].
יש המפצלים את הפסוק לשני סוגים של אסונות: פַּחַד פָּחַדְתִּי מתייחס לחרדה על אובדן העושר ומות הילדים, שהכו בו בבת אחת, ואילו וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי מכוון לפחד על גופו שלו, שהתממש עם בוא שחין רע על בשרו [אלשיך, חומת אנך]. גישה אחרת מבחינה בין המושגים מבחינה פסיכולוגית ולשונית: פַּחַד הוא חרדה עמומה ובלתי מוגדרת הנובעת מן הדמיון, בעוד שמקור המילה יָגֹרְתִּי הוא בחשש ממוקד מפני איום ידוע וברור. בהתאמה, וַיֶּאֱתָיֵנִי מתאר מכה שכבר נחתה עליו באופן מוחלט, בעוד שיָבֹא לִֽי מתאר רעה שעודנה מתרחשת או עתידה למצות את פגיעתה [מלבי"ם].
מניין נבעה אותה חרדה מתמדת? מספר פרשנים מסבירים זאת כתחושה מוקדמת ותת-מודעת. לעיתים, נפשו ושכלו של האדם, או מזלו העליון, חשים בגזירה המתקרבת, וכך נוצרת בלב מועקה ויראה עוד בטרם התרחש האסון [תקות אנוש, חומת אנך].
מבעד לכאב האישי, מסתתרת בפסוק גם טענה פילוסופית קשה של איוב. הוא טוען כי למרות שנזהר, פחד והכין את כל האמצעים הנדרשים כדי להישמר מן הרע, השתדלותו לא הועילה כלל. מכאן הוא מסיק בייאושו כי גורל האדם מוכתב מראש על ידי מערכת המזלות והגזירות, וכי מעשיו, זהירותו ואפילו צדקתו אינם יכולים לשנות את המסלול שנקבע לו [מלבי"ם, חומת אנך, אלשיך].