איוב, פרק ג׳, פסוק ז׳

איוב משלים עם קיומו של ליל התעברותו, אך מקלל אותו שיישאר ריק ומשולל כל תנועה. הוא מבקש כי הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד, כלומר שרוי בשממון ובבדידות מוחלטת, מנותק מכל אדם ואף ממחזור הזמן של ימות השנה. מתוך ניתוק זה הוא מייחל כי אַל־תָּבוֹא רְנָנָה בּוֹ, וכך לא תישמע בו המולת השמחה של חברה אנושית היוצאת לטייל ולשיר יחדיו. קללה זו נועדה להשתיק כל ביטוי של שיר ושמחה, החל מקולות זיווג של חתן וכלה ועד לשירתם של מלאכי השרת.