איוב, פרק ד׳, פסוק ט״ז

במהלך חלום נבואי, ישות רוחנית יַעֲמֹד מול הדובר לזמן מה, אך מהותה נותרת בלתי נתפסת עבורו. וְלֹא־אַכִּיר מַרְאֵהוּ, כלומר אף על פי שצורה כלשהי או תְּמוּנָה ניצבה ממש לְנֶגֶד עֵינָי, זהותה נותרה מעורפלת. חוסר הזיהוי נובע מכך שעיני בשר מתקשות לתפוס מציאות מלאכית, בין אם היא לובשת צורה מוחשית ובין אם היא השגה שכלית פנימית בלבד. בהמשך החזון עובר הדובר מראייה לשמיעה ומעיד כי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע. זהו קול נבואה חלש ודק הבוקע מתוך השקט, ולחלופין קול פנימי שהדובר זכה לשמוע לבדו בעוד שסביבו שררה דממה מוחלטת.