נקודת המפנה בגורלו של איוב מתרחשת כאשר הוא בוחר לסלוח, ובתגובה לכך ה׳ הופך את ייסוריו לברכה. הפסוק קושר באופן ישיר בין מחילתו של איוב לבין השבתו לגדולתו.
הפרשנים מסכימים כי איוב לא נטר טינה לרעיו שביקרו אותו קשות, ולא שמח לאידם, אלא בחר למחול על עלבונו ולהתפלל עליהם. בזכות פעולה זו, הוא נענה תחילה וזכה לישועה. המילה רֵעֵהוּ מופיעה בלשון יחיד, ויש המסבירים כי איוב התפלל על כל אחד מחבריו באופן אישי [רש"י, אלשיך]. דעה נוספת מציעה כי המילה רומזת ספציפית לאליפז, שהיה הגדול שברעים והרבה לבקרו יותר מכולם, ומתוך התפילה עליו נכללו גם שאר החברים [תקות אנוש]. עצם העובדה שאיוב העביר על מידותיו וסלח, גרמה לכך שאפילו מידת הדין העליונה הפכה למידת הרחמים, והסכימה להשיב לו את שאבד [חומת אנך].
הביטוי שָׁב אֶת־שְׁבוּת משמעותו השבה והחזרה של מה שאבד. קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים לגבי אופן חזרת הרכוש והמשפחה. הגישה האחת גורסת כי ה׳ נתן בלבם של השודדים להחזיר את המקנה והמשרתים שלקחו, ובמקביל העניק לאיוב בנים ובנות חדשים במקום אלו שמתו [רמב"ן]. לעומת זאת, גישה שניה ומפתיעה מציעה כי ילדיו ורכושו של איוב מעולם לא מתו או הושמדו באמת. השטן רק הסתיר אותם במדבר, החזיק בהם כשבויים, ויצר אשליה של חורבן בעיני המבשרים. לפיכך, משמעות הפסוק היא שה׳ הוציא את משפחתו ורכושו של איוב מידי השטן והשיב לו את אותם הילדים והקניינים בדיוק [רמב"ן, מלבי"ם, אבן עזרא].
לאחר ההשבה, ה׳ הוסיף על רכושו של איוב לְמִשְׁנֶה, כלומר כפל את כמות העושר שהייתה לו בתחילה. בעוד שמידת הדין אישרה את החזרת המצב לקדמותו, תוספת הכפליים נבעה ממידת הרחמים בלבד [אלשיך]. עם זאת, הוכפל רק הרכוש ולא מספר הילדים, ויש המבארים כי הדבר נובע מכך שלאיוב הייתה אחריות עקיפה מסוימת לגורלם, בכך שלא מנע מהם לערוך משתאות תדירים [אלשיך].